כלומר, הגיע, עבר ופינה מקומו למחר חדש

תמיד יש מחר…

ועם כמה שבא לי להתחיל, לזוז, להיות "בפנים",

עדיין – לא פשוט לעשות את התנועה הנדרשת כדי לשנות המתג מ-"מוד המתנה" ל-"מוד תנועה" .

וזה מגיע גם מכיוון האוכל –

כמה פעמים אמרתם – "אחרי החגים", או "מחר" או "ביום ראשון"?

ואחרי כל חג יש עוד חג, ואחרי מחר יש מחר חדש, ותמיד עוד שבוע יהיה עוד יום ראשון…

אם לא תהיה לי סיבה טובה (טובה עבורי, כן. סיבה טובה זה מאד יחסי) זה לא יקרה!

הרי זה רק עניין של זמן עד שאתקל בקושי. אם לא יהיה לי "למה" משמעותי, אפסיק במכשול הראשון, או אפילו למראה צילו של קושי…

אני טווה פה תוכנית שתוביל אותי להצלחה – מה אני צריכה.

אולי להודיע לבן הזוג שאני מתחילה? אולי למצוא מלווה או חבר. אולי להירשם לתוכנית?

יש אנשים שעבורם, מחויבות חברתית או ליווי מקצועי תוכל מאד לעזור, בעיקר ברגעים הקשים שיגיעו.

והם יגיעו.

כמו דייט, שאני לא מזיזה יותר.

רק שימו לב – תקבעו את האריך רק אחרי שאתם בטוחים שאתם הולכים על זה.

למה?

כי ברגע שהבטחתם לעצמכם משהו, ולא עשיתם, לא רק שלא התקדמתם באותו עניין,

גם פגעתם לעצמכם בערך העצמי, וערערתם את האמינות שלכם, בעיניי עצמכם.

כי איזה אדם אני אם הבטחתי ולא עשיתי?

ואם אני כזאת פארשית, מה הסיכוי שמחר אהיה אחרת?

אז אל תתחייבו על תאריך התחלה עד שתהיו מוכנים.

החלטתם?

מעולה.

זה הרגע להשאיר את הספקות בצד.

קפצו למים.

בהצלחה!