אין לנו צליאק במשפחה. לפחות לא צליאק מאובחן, ולכן – באמת שלא ציפיתי.

והילדה שלי לא נראית "ילדת צליאק" – היא גדלה ומתפתחת באופן תקין לחלוטין, היא מתלוננת "בקטנה" על כאבי בטן, אבל לא משלשלת, לא שוברת עקומת גדילה, לא חסרת תאבון.

אבל להבדיל מהורים שאין במשפחה שלהם צליאק, והאבחון נופל עליהם כרעם ביום בהיר, אני יודעת מה זה צליאק.

יודעת טוב.

כדיאטנית יותר מ-20 שנה, פגשתי לא מעט לקוחות עם צליאק, ברור לי בדיוק עם מי אנחנו מתחתנים עכשיו, וגם ברור לי שזו חתונה קתולית.

לצערי, לי אין את הפריבילגיה לאשליות.

אני יודעת שאם יש נוגדנים, אז יש צליאק. הבדיקות הבאות הן כדי ליצר הוכחה רשמית, כדי שלא יהיה ספק, לא כדי להפריך את האבחון.

ואני גם יודעת מה אומרים להורים במצב כזה (אמרתי את זה בעצמי כל כך הרבה פעמים) – צליאק זו לא מחלה. זה מצב שאפשר להתמודד איתו בקלות יחסית, בטח היום, כשיש כל כך הרבה תחליפים. ואיזה יופי שמצאתם את זה מוקדם, לפני שיש בעיות, לפני הנזקים. ואיזה כיף שהילדה לא סובלת במיוחד, הרווחתם. היי, זה לא סרטן! זה גם לא סכרת! אל מתים מזה, לא לוקחים תרופות, הכול בסדר. זה רק צליאק.

הכל נכון .

ועדיין.

איזה באסה!!!

וזו קצת באסה כפולה, כי עמוק בפנים, את לא נותנת לעצמך את הרשות המלאה להתבאס. כי בכל זאת, תגידי תודה, הכל טוב. זה רק צליאק, אז תפסיקי. מה הסיפור שלך? הכל בסדר.

שני הקולות האלו מתנגשים בתוכי, מלחמת ענקים.

אל מול בן הזוג שלי, שכן מרשה לעצמו את "הפריבילגיה של הבורים", כלומר -להאמין שאין צליאק עד שיוכח אחרת, אני מוציאה קול אחד – האחראי, היודע, הרגוע.

אבל בתוכי, יש את הקול השני, שמתבאס נורא ו… מת מפחד.

כן, מפחד.

יש לי ילדה מהממת, עצמאית ומאד אינטליגנטית ורגישה.

והיא אוהבת לאכול, בעיקר שוקולד, כמו הרבה ילדים, אבל גם לחם. לחם זיתים, טוסט, פיתה, פסטה, פתיתים, שניצל…

והראש שלי דוהר קדימה-מה יקרה בגן? מה יקרה במסיבות? עד כמה הצליאק יכול לעורר מריבות ביננו, עד כמה הוא ישלח אותי להיות ההורה הרע, המגביל, האוסר ואותה להיות הילדה שגונבת אוכל, שמתחבאת שלא אראה?

ואני יודעת שיש תחליפים, אבל יודעת שבמקרים רבים הם שונים בטעם, לא תמיד באמת טעימים, ומשמעותית – פחות בריאים ויותר משמינים…

קצת כמו תסמונת הסטודנטים לרפואה, שבטוחים שיש להם כל מחלה שהם פוגשים, וחושבים ישר על הרע ביותר.

או במילים אחרות – אני מתה מפחד מה-"זנב" שמצטרף פעמים רבות לכל מגבלות האכילה ששמים מסיבה זו או אחרת על ילדים.

אני מפחדת מהפרעת אכילה.