מה היית אומרת לילד שאובחן עכשיו עם צליאק, וממש מבואס מזה?

היא שתקה

הרבה יותר זמן ממה שציפיתי

חשבתי שהיא תגיד משהו סגנון "זה לא נורא" או "יש הכל, ומלא תחליפים"

אבל היא שתקה.

ואז אמרה – הייתי רוצה שיהיה עוד מישהו במשפחה עם צליאק….

*****

קשה להיות חריג

כמה שננסה לעטוף את זה בנצנצים, זה לא ישנה את המהות הכי בסיסית שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, להיות חלק מקבוצה.

בהתחלה, עם האבחון, היא ראתה את הצליאק כייחודיות מגניבה וכייפית,
שגרמה לה להיות אחרת במשמעות הטובה של המילה, ולזכות בתשומת לב.

אבל ככל שהיא גדלה אני רואה שינוי. נדמה, שהיא חווה יותר ויותר את הייחודיות
הזו כשונות שמפריעה ופוגעת ביכולת שלה להיות כמו כולם, להשתלב, וקצת קשה לה עם תשומת הלב שהיא זוכה לה סביב הצליאק.

זה חלק מההתבגרות וחלק מהעלייה בחשיפה שלה לעולם.

לא נצפה באמת מילד או מאדם בוגר לשמוח מזה שהוא לא יכול לאכל כל דבר בחוץ,
או תמיד צריך לשאול ולברר מה יש במה שמגישים באירוע שהוא הולך אליו. זה לא באמת תקין.

*****

כשהייתי בתיכון, הייתה לי חברה עם צליאק.

אני לא זוכרת שום התעסקות בעניין, שום דיבור, שום דבר.
היא הייתה בצופים, יצאה למחנות, וכנראה הביאה איתה אוכל.
בעיקר אני זוכרת אותה אוכלת פריכיות וקורנפלקס.
אבל אני לא זוכרת שזה היה עניין.

אוכל בכלל היה פחות עניין אז, לפני 30 שנה.

היום, אוכל הוא לא סתם עניין, הוא עניין מרכזי, גם אצלנו המבוגרים וגם אצל הילדים.
ילדים אוכלים ביחד הרבה יותר מאי פעם – במסגרות או אחר הצהריים, ואי אפשר להתעלם ממי ששונה.
יש המון מגוון, המון אירועים שמכילים אוכל, ומסיבת יום הולדת זה כבר לא רק במבה, עוגה ופיתות עם חומוס.

עם העלייה בהיצע יש גם עלייה בחוויית החסך והחסר.

וזה נכון למי שצליאקי, למי שאלרגי וגם למי שצריך לשמור קצת יותר על מה שהוא מכניס לפה…

******

במשך יותר מ-20 שנה אני עובדת עם ילדים בריאים וחולים,
עם מחלות אנדוקרינולוגיות, כמו סכרת, ועם עודף משקל ועם דרישות תזונתיות ייחודיות.
ותמיד, תמיד מתחת לוויתורים שנדרשים יושב כאב אחד – למה אני שונה מכולם?

בשנים האחרונות אני גם לומדת הדרכת הורים.
הבנתי שלא חשוב כמה הילד ירצה להיות בסדר, להשתנות, להתאים את התזונה שלו להלצות הרופא או לדרישות המאמן,
הוא חייב אותנו, ההורים כדי להצליח.

והעבודה שלנו קשה יותר ממה שנדמה, אבל גם פשוטה יותר.
היא לא דורשת מאתנו להעלות על בריקדות ולהילחם,
ולא מחייבת אותנו לריב עם אף אחד בשם הילד שלנו, כדי שלא יפגע ולא ייעלב ולא ירגיש בודד.

היא דורשת מאתנו אנרגיות אחרות לגמרי –

להאמין בכוחות של הילדים שלנו להתמודד, ולא לרחם עליהם.

להכיר תודה על כל מי שנותן יד ביצירת חווית שייכות לילד, בין אם זה הגננת, המורה, חברים או סבתא.

זה לא טריוויאלי ואף אחד לא חייב כלום לא לנו ולא לילד.

והרבה אמפתיה – זה אמנם רק אוכל, אבל זה באמת מבאס להיות הילד שלא יכול לאכול.

אל תנסו להקטין להם את הכאב, הוא טבעי ונורמלי.

אבל גם אל תנסו לפתור להם אותו. הם מספיק חזקים כדי לא להתמוטט ממנו.

וגם אתם.

*****

זה חלק ממה שאני גם עושה בקליניקה בעבודה עם ילדים ובני נוער. דרך עבודה ישירה איתם ודרך הדרכות הורים.

מוזמנים ליצור קשר כדי לבדוק התאמה לתהליך