אחת השאיפות הגדולות שלנו, בטח בסופו של החופש הגדול,
היא "לחזור לשגרה".
ויש בה ריגוש, בדיוק כמו בשאיפה לחזור למשקל של לפני ההיריון/מרתון
או לחזור לכושר של לפני הפציעה או של "לפני שהגיעו הילדים".
העניין הוא שכל סיפור ה"לחזור" הוא…
איך אגיד את זה יפה?
סיפור
נדמה לנו שה-"געגוע" לעבר יגרום לנו למוטיבציה
אבל הגעגוע, כמו כל געגוע, הוא רק לחלק מהחבילה.
אנחנו שוכחים את קשיי היומיום של השגרה,
את קשיי השמירה על המשקל,
את הקושי לקום בבוקר לעוד אימון, ולעוד אימון
וברגע שאנחנו נזכרים בזה, גם אם לא באופן מאד מודע,
אנחנו דוחים
😉
סליחה, לא התכוונתי להעליב
אנחנו מדחיינים
ממחר זה עובר למחרתיים, ואז ליום ראשון הבא
ואז כבר ישירות לאחרי החגים
כי האמת היא שלא באמת בא לנו לחזור לתהליך.
בא לנו לחזור לתוצאה…
לזה שהילדים כבר הולכים בקלות למסגרות ויש לנו פתרון לכל יום ולכל הסעה,
לזה שהבגדים כבר עולים עלינו,
ולזה שאני לא סובלת כל דקה בריצה.
אבל מה לעשות?
(אני אומר את זה בבבת אחת, למרות שזה יכאב)
אי אפשר
אי אפשר להגיע לתוצאות בלי הדרך.
באסה
*****
אז מה עושים?
אחת משתיים
או שמחכים למוטיבציה שתגיע (ובהצלחה לכם עם זה, תנו עדכון כשזה קורה)
או שפשוט עושים. עם כל הג'יפה של ההתחלה מחדש.
מעניין אותי לשמוע, במה אתם בוחרים?
*****
בתמונה – מפלצת השגרה
רוצים בכל זאת לחזור לשגרה? לגזרה? למשקל? לאכילה בריאה? לשפיות זמנית?
אשמח ללוות אתכם לתוכה, יד ביד.
צרו קשר, מבטיחה איתי זה יהיה הרבה יותר כיף וקל 😀