"לפעמים לא לעשות הכי חזק, זה הכי קשה…"

והפעם, פנינה מפיו של מדריך היוגה שלי  :)

להצליח להרים את הרגל עד קו המותן, לשמור על האגן מאוזן, לא למעלה מדי, לא למטה מדי.
לא לנסות להרים הכי גבוה.

ולהישאר.

להחזיק את האיזון ולא את נקודת המקסימום.

להסכים לגוף להיות במקום שהוא יכול היום, ולא במקום שהייתי רוצה שהוא יהיה.

כולנו רוצים להוציא את המקסימום.

להיות לינוי אשרם.

המקסימום מהשיעור, מהתרגיל, מהאימון.

המקסימום מיום העבודה, מהזמן עם הילדים, מהסופ"ש, מהחופשה, מהחיים…

המקסימום מעצמנו.

שאפתנות, הישגיות, רצון להתקדם הם תכונות אנושיות נפלאות.

הבעיה היא לא בהן, אלא בעודף המאמץ.

ובמחיר שלו.

להגיע למקסימום גורם לנו להתאמץ מאד בעלייה
ואז, בהרבה מדי מקרים, לשחרר ולאבד את ההישג.

כך נגמר יום של סבלנות – בצעקות, טיול מושלם – בעצבים, אימון מעולה – בגב תפוס, דיאטה – בבולמוס…

איזון. יש דבר כזה?

קשה נורא למצוא את המקום בו השקענו מאמץ, עצרנו, ולא איבדנו את ההישג.

כדי שזה יקרה, אני צריכה להבין, מראש, מה המחיר שזה יגבה, ולשאול את עצמי האם אני מוכנה לשלם אותו.

כשמחיר המאמץ מתחיל לתת את סימניו, מבלי שהתכוננו אליו, נתפרק.

ההתפרקות תנוע בין ניסיונות לפיצוי (כמו "עד שיש לי זמן איתם, שישתוללו", או – "לא אכלתי כל היום"…), עד לנקודות

הפיצוץ ("די!!!!!! לכו לישון!!!!" או – משהו בסגנון ה"אני חייבת משהו מתוק")

עבודת האיזון העדינה היא מנטלית, לא פיזית,

והיא נעוצה ביכולת שלנו להכיר את עצמנו,

ולזהות מראש את הרגעים בהם המאמץ הופך הרסני עבורנו ועבור הדברים החשובים לנו.

רק אז נוכל לעצור קצת קודם, להעריך את המצב ולבדוק את האפשרויות הלאה.

וגם אז – לא בטוח שהאיזון יגיע.

אולי גם אז נצטרך לוותר על משהו שהיה לנו חשוב, כי המחיר יהיה יקר מדי עבורנו.

אבל לפחות, לא נתרסק.

והאמת, ביננו

אני לא בטוחה האם יש דבר כזה בכלל, איזון.

אם אפשר באמת לג'נגל את הכל.

אולי זה פשוט רק עוד מדד, חדש, מחופש היטב, להצלחה?