באותו היום בו הרופאה הודיעה על תוצאות הנוגדנים הלכנו ל…פיצרייה.
חלק מהכיף שלנו בימי שלישי זה ללכת לאכול פיצה או פלאפל אחרי החוג שלהם.
בעיקרון הם כנראה אוהבים יותר פלאפל, אבל הפיצה מגיעה עם ג'ימבורי צמוד, אז ברורה ההעדפה הראשונית.
כך, שכל יום שלישי בדרך לחוג עולה השאלה – פיצה או פלאפל, ולא הופתעתי שהם העדיפו באותו יום שלישי, פיצה.
רק שהפעם היה לי קצת קשה. מצד אחד נורא רציתי לתת לה פיצה. שתאכל, שתהנה. מי יודע עד כמה עוד תהיה לה הזכות ליהנות באמת, בשקט, בלי דרמות, מפשוט לאכול בחוץ כמו כולם? ומצד שני, מה אני, אמא שלה, שאמורה להגן עליה, נותנת לה לאכול פיצה, שנייה אחרי שהיא אובחנה עם נוגדנים לגלוטן?
איזה אימא דפוקה!
אז ניסית לשכנע לפלאפל, (לא שזה באמת משנה, כן, אני יודעת) אבל לא הצליח לי. והלכנו לפיצה.
וישבתי שם מול שניהם, צוחקת איתם, ומדי פעם גם דומעת, וכל הזמן מחפשת אם במקרה יש להם גם פיצה ללא גלוטן בתפריט. רק כדי לדעת שנוכל להמשיך לבוא לכאן גם אחר כך. לא כי יש לי כזו סימפתיה לפיצרייה, אלא כי משהו חזק בתוכי רצה כל כך להיאחז בשגרה, בידוע, באהוב.
ובאמצע המשולש השני, היא הפסיקה, אמרה שכואבת לה הבטן וביקשה מהר לשירותים…
ואחיה בעקבותיה. גם לו מציקה הבטן, גם הוא צריך לשירותים.
אוי…
ואם גם לו יש צליאק? הוא רזה, הוא נמוך יחסית (אז מה אם אני נמוכה? אבא שלו גבוה!) ובמפגש האחרון עם הרופאה היא אמרה להביא אותו שוב למעקב גדילה, כי הוא שבר קצת את עקומות הגדילה למטה.
בעצם הוא נראה הרבה יותר צליאק מאשר היא….מה אם גם לו יש?