אחת השאלות המרתקות ביותר במדע התזונה היא "למי יש השפעה גדולה יותר על המשקל? לסביבה או לגנטיקה?"

ולמה היא כל כך מרתקת?
בעיקר מכיוון שמאד קשה להפריד את שני הגורמים הללו.
מה מפעיל את מה? מה היה קודם?
או בעצם, מי אחראי ל"מגפת ההשמנה" העולמית? הגנטיקה שלנו או ההתנהגות שלנו?

התשובה?

כנראה גם וגם, ביחסים שווים. השמנה היא גם גנטית וגם סביבתית – 50-50%
אנחנו יודעים היום כי המנבא הגדול ביותר להשמנת ילדים היא השמנת ההורים.

הורה אחד כבד משקל מעלה את הסיכוי שגם ילדיו יהיו כבדי משקל פי 2.5,
ושני הורים כבדי משקל מעלים את הסיכוי פי 10, וזאת בהשוואה לילדים להורים במשקל תקין.

בעצם יש לנו שני גורמים שונים, שהשילוב שלהם יחד, יוצר תוצאה גרועה יותר מאשר כל אחד מהם בפני עצמו.
כאשר ישנה נטייה גנטית בשילוב עם חשיפה לסביבה מתאימה להתבטאותה, הנטייה לעליה במשקל תהיה מאד גבוהה.
לעומת זאת, אם הנטייה להשמנה פוגשת סביבה ממתנת, המשקל אולי לא יהיה נמוך, אבל גם לא מאד גבוה.

סביבה מעודדת השמנה

מהי בעצם סביבה מעודדת עליה במשקל? זוהי סביבה שנותנת מקום להתבטאות אותו גנום של השמנה.

הרקע הגנטי הוא מגוון – השמנה שנובעת ממחלות גנטיות שמתבטאת כבר גיל ילדות צעיר.
לרוב הן תוצאה של טעות גנטית אחת שמייצרת סינדרום עם תופעות לוואי.
לעיתים נראה את ההופעה של אותה טעות גנטית בלי הסינדרום ואז הביטוי יהיה רק ההשמנה הכבדה, בלי שאר התופעות.
היום מערכים כי 1 מתוך 6 ילדים שהם כבדי משקל מאד, סובלים מזה.

השמנה שנובעת מריבוי גנים מעודדי עליה במשקל.

כלומר, אנשים שהגנים שלהם מכילים שילוב של הרבה שינויים בהרבה גנים המעלים כל אחד בתורו את הנטייה להשמנה.
לכל אחד מהשינויים האלו תהיה השפעה קטנה, אבל יחד הם מיצרים ביטוי מלא של הנטייה.

זו הסיבה שלא כולם אותו דבר.
בגלל התלות בסביבה, כי גם אם יש לנו את הנטייה המלאה להשמנה, בכל הגנים,
אם לא נאכל הרבה, גם לא נעלה במשקל.
העניין הוא שאם כן נאכל, אז הסיכוי שלנו להשמנה גדול מאד.

פעילות גופנית

מתברר שלפעילות גופנית יש השפעה על הדרך והמידה בה יתבטאו הגנים הללו, הקשורים להשמנה.

למשל, גן בשם FTO הוא גן שמעודד עליה במשקל.
אבל, אם האדם עושה פעילות גופנית הסיכון להשמנה מהגן הזה לא בא לידי ביטוי
לעומתו, אדם עם אותו הגן, שלא עושה פעילות גופנית, הסיכון שלו להשמנה עולה פי 2.5 מאדם ללא אותו הגן.

דוגמא מעניינת נוספת היא המיוקין BDNF .
זהו חלבון המופרש מהשריר, ורמתו עולה ככל שנעשה יותר פעילות גופנית.
לאותו חלבון יש השפעה על רעב ושובע דרך ויסות הורמון הלפטין, ויש לו גם השפעה על פעילות גופנית.

לאדם שיש את החלבון הספציפי הזה עם המוטציות שמעודדות השמנה, תהיה הפרשת נמוכה של לפטין במוח,
ולכן לא יהיה דיכוי רעב תקין.
אם זאת, במידה ונעשה פעילות גופנית, נשפיע על ביטוי אותו החלבון, והוא יופרש בכמות רבה ישירות לדם מהשריר, במקום מהמוח, ואז השליטה במשקל תהיה טובה יותר.

דרך אגב
מחקר ישראלי מצא כי המוטציה הספציפית הזו, נקשרת להשמנה רק בנשים ולא בגברים!
והיא נוכחת בגנטיקה של כ-30% מהנשים בארץ, התוצאה שלה היא תוספת של ל 1-1.5 ק"ג למשקל.

לעומת זאת, במדינות אחרות אותה מוטציה נוכחת בשני המינים, וביוון, למשל, היא כלל לא קשורה למשקל..

אנסה לתת במשפט אחד את השורה התחתונה: 
השמנה היא בעלת אחיזה גנטית חזקה, אבל לסביבה ולפעילות גופנית יש כוח עצום מולה.

מה דעתכם,
אולי במקום אוזנפיק ותוכנית הזרקות, נבקש מרשם לפעילות גופנית, תזונה מותאמת ותוכנית אימון?

* נתונים מתוך הרצאתה של דר' רות בירק, בכנס השנתי של תזונת ספורט, מאמץ ואימון גופני 2024