אחד הדברים שיש לי רגשות אשם עליהם מאז שהתגלה הצליאק אצלנו בבית, הוא אוכל.
לא מה שאני אוכלת
גם לא מה שהילדים אוכלים
בעיקר מה שאני *לא* מבשלת. ובעיקר מה שאני לא מבשלת עבורה.
יש כל כך הרבה אפשרויות.
להכין טורטיות כוסמת ירוקה, לאפות לחם, פיתות, לחמניות, פשטידות, מאפים, עוגות נחמדות…
אבל בסוף אני לוקחת ביסקוויט ללא גלוטן, שמה עליו גבינה עם פודינג או פשוט מערבבת תערובת של עוגת שוקולד מוכנה ללא גלוטן, שמה מעל מרשמלו ומקרימה בשוקולד.
היא מתה על זה, שלא תבינו לא נכון, אבל אני…מרגישה אימא מזניחה.
לא פחות ולא יותר.
ובכל פעם שמתקשרים מהגן, ואומרים שמחר תהיה יום הולדת ונגמרו לה העוגות,
או שמחר יש מסיבת חג כל שהוא ושהם הכינו לכל הילדים לביבות, סופגניות, מאפה גבינות או מצה ושצריך להביא משהו ללא גלוטן כתחליף, מתכווצת לי הבטן.
אפשר לקנות הכול, נכון.
יש אחלה מאפיות שעושות דברים סופר טובים, יש כל מיני מאפים קפואים, אבל זה בסופו של עניין התחושה – לא מה טעים, אלא כמה אימא השקיעה.
והאימא הזו בתחום האפייה/בישול – לא משקיעה.
יותר….שוקעת.
פה ושם יש לי הבלחות של התלהבות – כמו הבורקס מדפי האורז, או כל מיני אומלטים טעימים, אבל ביום-יום…
ביום יום אין לי זמן, אין לי סבלנות, ובעיקר אני לא מתה על זה. על ההתעסקות במטבח.
כלומר, סבבה להכין משהו, אבל להתחיל לחפש מתכונים, לבדוק, להשוות, ולבלות את שעות הערב המאוחרות שלי בלהכין – זה ממש לא בשבילי.
האימהות שלי היא אחרת.
תנו לי לצאת איתם לגינה ולשחק תופסת גובה או מתקנים לוהטים.
אני יותר נהנית.
נראה לי שגם להם זה עדיף, אמא צוחקת בגינה על פני אמא מתוסכלת במטבח.
ועדיין – החיבור הזה בין אהבה ונתינה של אמא לבין הכנה, בישול ואפיה הוא כל כך חזק,
והוא עוד יותר חזק כשלילדה שלך יש צליאק והיא גם ככה "שונה".
מאיזה זה בא לי? ברור – מהאימא המדהימה שלי.
זו שעמדה ליד הכיריים וטיגנה לי חציל בעובי המדויק,
שרפה את הכבד כדי שיהיה כזה שאסכים לאכול ויהיה לי קצת ברזל באוכל,
שקנתה את הלחם הכי הטרי, העיקר שרק אוכל.
ושעדיין עושה את זה עבורי, עבור האחים שלי וכמובן עבור הנכדים.
אצלה בבית כל האוכל עבר להיות ללא גלוטן, ולילדה יש כל מה שיש לכולם, ויותר מזה.
ואני, אימא שלה? אוספת קופסאות מלאות כל טוב מסבתא….
אוף….
השאר תגובה