אתמול בערב קיבלתי הודעה מרגשת ממטופל שלי, בה הוא סיפר לי לראשונה מה הביא אותו אלי. לפני שנה, בערב פסח, בעת ביעור חמץ הוא החליט לבער מחייו את העישון, המשקל העודף והכושר הלקוי. היום, שנה אחרי, 13 ק"ג פחות, לא מעשן ורץ מוכשר עם דופק מנוחה של 43. איזה השראה!
תמיד הוקסמתי ממבערי החמץ. אלו שמחליטים לעשות מהפך, ומייצרים אותו בחייהם.
רציתי גם.
ראש השנה העברי, הלועזי, ערב פסח, יום הולדת.
החיים מייצרים לנו המון הזדמנויות כאלה, לבער, לנקות יסודי,
להחליט להתחיל מהתחלה.
ואנחנו מייצרים כל מיני החלטות – בלי פחמימות, בלי לחם, בלי שוקולד, בלי קמח וסוכר. כל מיני כאלו.
האמת, זה אף פעם לא באמת עבד לי.
ולקח לי שנים להבין שאני פשוט לא ממבערי החמץ.
אני ממנקי האבק.
אני מאלו שמזהים את הבעיות, וצריכים לקלף מהן שוב ושוב מעוד שכבה של אבק, מעוד פחד, עוד הבנה או תובנה בדרך לפתרונן.
וכמו כל אבק, הוא שב ומצטבר. וזה וצריך שוב לאבק, ומחפשים את "החומר הנכון" שינקה טוב ולאורך זמן. ושהפעם זה גם "יחזיק".
בהתחלה זה ממש מבאס, סזיפי, מתיש.
אבל מתי שהוא המאבק נרגע. הדרמה יורדת. ויש סוג של השלמה נעימה.
תמיד יהיה אבק, זו דרכו של עולם.
ותמיד אצטרך לנקות.
אבל אם אנקה באופן קבוע, אם אמנע מלהוסיף חפצים מיותרים שצוברים אבק ללא צורך,
והכי חשוב – אם אוריד את הדרמה ופשוט אנקה, זה יהיה בסדר.
והזמן הזה של הניקוי יהפוך אפילו לנחמד.
כל שכבה שתרד תגלה שוב את היופי של העץ או של הפסל שתחתיה, והצבעים יתחדדו, ואמצא את הספר ההוא שלא ראיתי מזמן.
כי עבורי, דרמות לא עובדות. להפך.
לוותר על שוקולד לגמרי יעלה אצלי את הצורך.
נכון עבורי לשמור אותו, את הפחמימות ואת הסוכרים בחיי.
אני יכולה לשלוט על המינון שלהם, גם אם מדי פעם זה ידרוש ניקוי קל ותשומת לב.
זה מאפשר לי לחיות את חיי כמו שנכון לי.
בלי דרמות. או מהפכים. בלי לבער שום דבר.
כי אני כזו.
ואם הייתי רוצה כן לבער משהו היום זה את הרצון לשנות את זה.
חג שמח לכולכם
נ.ב.
אין פה טוב או רע. לגמרי לא. אלו דפוסים אחרים של התנהגות לקראת שינוי.
כדי להצליח מה שחשוב זה שתזהו מה נכון עבורכם.
אז למי אתם משתייכים? למבערים או למנקים?
השאר תגובה