היא הגיעה אלי לפני שבועיים.

בחורה יפה, פעילה מאד ספורטיבית, קרייריסיטית ואם לארבעה.
כבר שנים היא שומרת, גם בהריונות עלתה מעט (כולל הריון תאומים!) ובסה"כ יש מספר מועט של קילוגרמים המפריעים לה, שעלו לאחרונה ולא מצליחים לרדת. היא יודעת איך לשמור, היא יודעת בדיוק מה לעשות אבל איך שהוא, הדברים לא עובדים.

מה שגרם לה להגיע זה תסכול לא פשוט להתמודדות –
"איך יכול להיות שאני עושה כל כך הרבה ספורט, אוכלת בריא בסה"כ, שומרת שלא להגזים באוכל, ועדיין עולה במשקל???"
מכירים כאלו?
כאלו שבאמת לא נוגעים בבורקסים ובג'חנון, דואגים לשלב תמיד ירקות, לא יהיה אצלם בבית שוקולד או עוגות, והם תמיד עושים ספורט כי חיים בריאיםזו  לא רק סיסמא עבורם.
אבל איך שהוא, המשקל שלהם לא מה שהוא "אמור להיות".

בכנס שהייתי ביום חמישי האחרון, לדיאטן שהרצה היה פיתרון פשוט – שיאכלו פחות.
הוא גם דאג להוסיף "הייתי שם את כל המטופלים שלי, ש"שומרים", על דיאטה של 200 ק"ל, אבל אני לא באמת רוצה להרוג אותם…"
תכל'ס – צודק, לא?

כבר יש הוכחות בהיסטוריה שאם מעבידים אנשים קשה, ונותנים להם לאכול קליפות תפוחי אדמה (במקרה הטוב) הם מרזים מאד.
(סליחה על הסרקיזם, הייתי חייבת)
ואכן לא נוכל להתכחש לכך שהגוף צריך להכניס פחות ממה שהוא מוציא כדי להגיע למשקל נמוך יותר.

מתמטיקה, פיזיקה אתם יודעים.

אבל, מנקודת מבטי אמירה כזו מעידה על חוסר הבנה בסיסי של גוף האדם ונפשו.
ולא פחות מכך – זו אמירה מסוכנת. חד משמעית.

ולמה?
כי תהליך הירידה במשקל הוא מורכב – וכל הסתכלות עליו כמשהו חד מימדי – כמה נכנס לעומת כמה יוצא היא רדודה ולא מקצועית.
לצערי, אכן קיימת "חיה" כזו – יש אנשים שאכן שומרים (באמת שומרים) ולא יורדים. ויש פה מגוון סיבות פיזיולוגיות.

בנוסף, קימים מקרים לא מעטים שהגוף לא מאפשר לנו להגיע למשקל שאנחנו מפנטזים עליו. לעיתים, יש לו נקודת איזון אחרת – גבוהה יותר מהסטנדרט המערבי של הרזון האולטימטיבי.

ובעל נשכח כי מעט בלתי אפשרי לחיות עם תפריט דל קלוריות לאורך זמן בלי חריגות שיפגעו או ימנעו ירידה במשקל. כל ציפיה כזו של מטפל מהמטופל שלו מעידה רק על חוסר הבנת נפש האדם ומורכבותה.

והרי בסה"כ אנחנו בני אדם (גם הספורטאים ביננו, הייתם מאמינים?). ולרוב בני האדם בעולם המערבי הההתעסקות עם אוכל רצופה בהתמודדויות לא מעטות ולא פשוטות עם הרגלים ישנים, רגשות, צרכים פיזים ונפשיים, ולא תמיד "לסתום את הפה" עולה איתן בקנה אחד.

אז איפה פה הסכנה?
יסתמו קצת את הפה, הכי הרבה לא יצליחו, לא?
לא.

הסכנה פה כפולה –
קודם כל, הכוונה של אדם לכיוון הזה יכולה להיות קטלנית – כי לאכול מעט מדי זה מסוכן. בלי יוצא מהכלל.

הפגיעה יכולה להיות במקרים מסויימים גם בלתי ניתנת לתיקון – פגיעה הורמונלית ,הרס של חילוף החומרים, נזק לשלד,פגיעה בשרירים ואפילו – פגיעה בשריר הלב.

ודרך אגב, המעט הזה יחסי ופעמים רבות גם גבוה משמעותית מ-200 קל' ואפילו מ-1200 קל', והוא ישתנה  מאדם לאדם, ואפילו אצל אותו אדם כפונקציה של גיל, פעילות ומצב בריאותי.

ובנוסף –
מסר כזה מעודד הפרעות אכילה.

לא צריך להגיד הרבה לנערה בגיל ההתבגרות או לילד שמנמן או לאדם עם דימוי עצמי נמוך כדי "לדחוף" אותו למקום של הרס עצמי.
מספיק לומר "תאכל פחות" לאוזן קשובה ולנפש רגישה, כדי ליצור חולי קשה.

והפרעת אכילה היא חולי – חולי ארוך ומתמשך, שלרוב לא באמת מחלימים ממנו.

אני לא מתכוונת להשאיר את הביקורת הזו אצלי בלב, וגם לא אסתפק בלחלוק אותה פה איתכם –

אני אפנה למארגן הכנס, היות ובעיניי לאדם המסתובב עם מסר שכזה אסור להרצות וללמד, גם אם בקליניקה הפרטית שלו הוא מצליח מאד. אם המאמנים הצעירים ששמעו אותו אכן ירשו לעצמם לומר דברים ברוח זו למתאמנים שלהם, במקרה הטוב הם יפסידו מתאמנים, במקרה הרע הם יזיקו להם.

ואני פונה אליכם, בשתי בקשות:

אנא, שמרו על עצמכם
לא כל אדם שזורק מילה על המשקל שלכם אכן ראוי להתייחסות, גם אם הוא זכה להערכתכם בעבר בנושאים אחרים.
זה הגוף שלכם – תבדקו, תשאלו, תחקרו, תקראו, האם אתם באמת צריכים לרדת? כמה ? האם הדרך שמוצעת לכם אכן מתקבלת על הדעת?

וכבדו את המאבק והילחמו בחוכמה
אני לא אוהבת להשתמש במילים האלו בדר"כ, אבל בכנות הרזיה ושמירה על משקל תקין זה פרוייקט רציני, ואנשים רבים חווים אותו כמאבק – בעצמם, באוכל, בסביבה.
בין אם מדובר במאבק קשה יותר או פחות, מהנה יותר או פחות, כך או כך – קל זה לא.
אז תמצאו דרך לפרגן לעצמכם על העבודה הקשה ואל תרדו על עצמכם כל כך בכל נפילה או חריגה.

כי אם זה היה כל כך קל כולם היו רזים, לא?

נ.ב.

הבחורה מהדוגמא, זוכרים?

היא תוכל לרדת במשקל, במקרה שדאגתם. אם היא תחליט להעלות את העבודה התזונתית שלה לרמה אחרת ממה שהיא רגילה.
החלק הקשה עבורה יהיה לקבל את העובדה שלמרות שהיא שומרת ופעילה, ולמרות שביחס להרבה אחרים בסביבה היא ממש מתאמצת, ו"מגיע" לה להיות רזה יותר, כדי לרדת הגוף שלה דורש יותר מזה.
באסה. לגמרי. אבל זה מה שיש .
היא באמת תצטרך להקפיד יותר, לוותר, להתמודד עם הרגעים הקשים שזורקים לאכילה לא מתוכננת, ולא יהיה לה פשוט.
אבל היות ופיזיולוגית עבור הגוף שלה זה אפשרי, אם היא תחליט שהתוצאה שווה את המאמץ עבורה, תלמד דרכי התמודדות חדשות, היא תצליח.

אני אדאג לתפריט מתאים, כזה שלא יגרור חסרים תזונתיים, אעבוד איתה על הקשיים הפסיכולוגיים שעולים במצב שכזה, שגורר הרבה מאד ויתורים והמאמצים, ואהיה שם כדי לתת לה את כל הכדלים הנדרשים, גם בשלב שתחליט שדי.

כי ההתמודדות בפועל היא שלה.
ואני פה כדי לקדם אותה למקום שטוב ונוח לה בו עם גופה ומשקלה. וגם להראות לה באופן ברור מה מחיר של זה, ולבדוק שהיא מוכנה לשלם אותם בלב שלם.

לא כדי לכפות עליה את אחוזי השומן המינימאליים, כדי שאוכל להגיד שאני הצלחתי.

כי בעבורי,  להיות דיאטנית זה ליצור שינוי אמיתי ומתמשך באכילה ובהתנהגות האכילה, כך שהגוף והנפש יהיו חזקים יותר, בריאים, מסוגלים, ובזמן אמת גם הביצועים הספורטיבים יהיו הכי טובים שאפשר.

ולא רק להפוך אנשים לרזים.