זה קצת פסיכי, אבל כשאני רואה כמה הילדים שלי אוהבים ממתקים, יש לי ממש עקצוצים במערכת העצבים. בא לי לצעוק עליהם, לקחת להם מהידיים, לאסור עליהם לאכול את הרעל הזה…

יו, איך בא לי! והאמת, אני מודה שגם עשיתי את זה שהם היו קטנים. המילה הראשונה שלהם לא הייתה במבה, והם גם לא נגעו בזה בשנים הראשונות לחייהם. הם אף פעם לא פתחו את הבוקר בביסקוויט, עד שהם הגיעו לגן ולמסורת ה"תה וביסקוויט בימי גשם" .

אבל היום, הם לא באמת סופרים אותי, ולוקחים כמו גדולים מהחברים שלהם בגינה. אז אני נושכת שפתיים כי לא בא לי שהם יפתחו הפרעת אכילה. וזה קשה לי. ממש.

אבל מה לעשות?

כמו שאין לי שום אפשרות למנוע מהם לנשום אוויר, למרות שיש בו זיהום או לצפות בטלוויזיה, למרות שיש שם תכנים לא מתאימים לאג'נדה שלי, אין לי שום אפשרות מנוע מהם לטעום מ(כמעט)כל מה שיש בסביבה, וגם לא כדאי לי לנסות. זה לא יגמר בטוב.

וזה ממש מבאס אותי.

אבל, האמת, שזו צביעות מצדי. כי אם כמה שאני רוצה לשמור עליהם "טהורים" מכל הזיהום הזה, ו"גדולים" מכל חברות המזון האלו שדוחפות לנו את השיט שלהן, אני בעצמי לא באמת מסוגלתשלא לאכול מזה.

כי זה טעים, מה נעשה? ככל שזה יותר זבל, זה באמת טעים.

כילדה ממש אהבתי מרשמלו, ואת כל המרמלדות הצבעוניות האלו, וקרמבו. ובאופן כללי דברים שקשורים לסוכר. אני עדיין מתה על קרמבו, ועל מרשמלו. מהזבל הצבעוני נגמלתי. החליף אותו השוקולד וכל מיני רולדות תמרים עם אגוזים, ופאי תפוחים. אני מתה על פאי תפוחים!
אז עכשיו כשהחברים שלהם מחלקים וופל לימון בגינה, אני יודעת לסרב, אבל לקח לי שנים להגיע לזה J

אבל למה? למה זה כל כך טעים לנו? למה כל כך קשה להימנע מפחמימות, משומנים, מסוכר, ממלח? למה מה שהכי טעים לנו גם הכי רע לנו?

כי ככה התפתחנו אבולוציונית.

פעם, כשעוד ליקטנו וצדנו, הקלוריות לא היו במרחק הישג יד. הן דרשו שנעבוד עבורן, והיו נדירות. לכן האבולוציה דחפה התפתחות של טעימות מאד מסוימת – כדי שכשנזהה אותה נאכל, ונאכל הרבה.

וזה היה טוב לנו – כי זה מה שאיפשר לנו לשרוד. פחמימות זו אנרגיה, שומן מלח וסוכר הם רכיבים חיוניים לגוף שלנו, והם היו מאד נדירים אז ביערות.
היכולת של האדם למצוא אותם באופן אקטיבי בטבע ובהמשך גם לפעול כדי להפוך מקורות מזון לקלים יותר לעיכול על ידי בישול, הפכה אותו לבעל החיים המועדף בטבע.

היות ולוויטמינים אנחנו זקוקים בכמויות קטנות, יש לנו פחות טעימות אליהם, וכנראה שהם גם היו זמינים יותר. עלים היו פעם מאד זמינים :)

וככה התפתחה האנושות. לכזו שמזהה מתוקים, אוהבת מתוקים, מלוחים ושומן, ושאין לה יכולת לעצור, כי הפיצ'ר הזה "לעצור כשמספיק" היה מיותר. אם היית כבר פוגש שיח של תותי בר, היה רצוי שתאכל והרבה, כי כנראה לא תראה עוד אחד כזה בקרוב.

תעשיית המזון למדה היטב את השיעור הזה, ולכן רוב המזונות שאנחנו אוכלים מכילים סוכר, מלח ורמות משתנות של שומן. ואם לא את הדבר האמתי אז את תחליפי הטעם שלהם. העיקר שנאכל.

אז היום פחמימות, סוכר, מלח ושומן הם הסיבה ל(כמעט) כל המחלות שלנו. זה נכון. אבל זה לא בגללן, זה לגמרי בגללנו. אנחנו פשוט אוכלים יותר מדי.
זה ישמע אולי משונה בהתחלה, אבל גם אם נאכל יותר מדי ירקות, או נשתה יותר מדי מים, נהפוך לחולים.

היום, גם אדם שלא מגזים באכילה שלו, יכול להגיע לפי 4-6 יותר מכמות הסוכר שהוא זקוק לה. ולא כי הוא אוכל ממתקים. כי זה מה שיש באוכל שלנו. אז אם נאכל למשל פי 10 יותר מכמות ויטמין A שאנחנו צריכים בכך שנצרוך הרבה גזר למשל, גם נהפוך חולים, ואם נאכל הרבה מדי סיבים, לא נספוג אף ויטמין…

כך שהבעיה היא – כמות. לא סוג המזון.
וזו בעיה גדולה, כי כאמור, הפיצ'ר היחיד שיכול לעזור פה הוא זה שחסר לנו – יכולת לעצור…

וזו העבודה. או לפחות חלק ממנה. החלק השני הוא לדאוג לאכול מהדברים האחרים שטובים לנו, אבל על זה נדבר בפעם אחרת.

אז מה אני עושה עם הילדים שלי?

קודם כל נושמת. או לפחות מנסה…

ואחר כך מסבירה – הם יודעים לדקלם מה זה פחמימה ומה טוב להם ומה פחות. ולמה זה לא טוב. והם גם יודעים שזה קשה לעצור, שגם לאימא קשה לעצור אחרי עוגייה אחת, ושעדיין, נמשיך לנסות להתאמן על זה.

אני והם מאמינים שבסוף גם נצליח :)