אתם בטח מכירים את המספרים ואם לא, אני בטוחה שלא תצליחו להתחמק מהם בשבוע הקרוב. כמה משמינים בממוצע במהלך החג? כמה קלוריות יש במצה? כמה קלוריות אוכלים בליל הסדר? ועוד'... לרוב, אנשים בוחרים אחת משתי אסטרטגיות פעולה במצב כזה - 1. בריחה - "אני לא רוצה לדעת, תעזבו אותי באמא שלכם, תנו ליהנות!" 2.
נוסעים? נוסעים. נסתדר. זו הייתה החלטה לא פשוטה לטוס לחו"ל עם ילדים זו משימה שבסיסה מכילה קונפליקט. בטיול המטרה המוצהרת היא חופש, מנוחה, כיף, אבל לקחת את הילדים לחו"ל זו כבר מורכבות שמאיימת בדיוק על אותה מטרה... האמת שעד אז הייתה לנו חוויה טובה איתם בחו"ל, כך שהיינו אופטימיים וממש רצינו לנסוע. מה שכן
"אני מכורה לשוקולד" "אני מכור לאוכל" לא מעט אנשים שאני פוגשת מתארים את היחסים שלהם עם האוכל כ"התמכרות". ויש באמירה הזו הרבה כאב. כאשר אדם בוחר להגדיר עצמו דרך שימוש במושג "מכור", ולא משנה אם זה המכרות לאכול בכלל, לסוג מזון ספציפי, או לקבוצת מזונות, הוא בעצם אומר – אני מרגיש אובדן שליטה בתחום
"לקום בבוקר ולזרוק עלי משהו" זו אחת הפנטזיות הכי נפוצות אצל נשים. יחד עם "לאכול הכל, בלי שיראו עלי" ועם "לזנק בכיף מהמיטה לאימון" מעטות מודות שהן שומרות כל הזמן על מה שהן אוכלות, ושזה נעשה קשה עם השנים. שלא קל להן להתאמן, ושהן מתאמנות הרבה כדי להראות חטובות. מעטות יותר יודו שהן מזריקות
קיימת נטייה אנושית לקבל החלטות ב"התחלה". תחילת שנה, יום-הולדת, יום ראשון... אבל בחודשים האחרונים, הקורונה הכניסה לחיינו דינמיות שאין לה התחלה ואין לה סוף, דינמיות שיוצרת קודם כל חוסר וודאות. ובחיים של אי הוודאות, שלא ברור מה יקרה עוד רגע, שלא לדבר על עוד שבוע או חודש, הפסקנו לתכנן קדימה ולקבל החלטות. כי באמת, איך
במקרים רבים, רבים מדי, אנשים מגיעים אלי לקליניקה כי כבר "אין ברירה". אין ברירה, יש לי מרתון עוד 3 חודשים ואני יודע שזה מאד ישפיע על התוצאה אין ברירה, כי הבדיקות שלי כבר לא טובות אין ברירה, כי עליתי הרבה יותר מדי, ושום דבר לא עבד עד עכשיו. אין ברירה, כי אני לא מצליחה
טאטאתי את הבית הבוקר (כן, זה קורה לפעמים), ותוך כדי גם הקשבתי לאיזה פודקאסט. כי מי צריך להתרכז כשהוא מטאטא, כן? אבל פתאום, מצאתי את עצמי עומדת באמצע הבית ולא מוצאת את המטאטא. אותו אחד שרק לפני רגע השתמשתי בו. ועברתי על כל החדרים, ועל כל המקומות, גם אלו שלא הייתי בהם, ו...אין. לקח
נכנסנו למטבח הגן, הגננות עמדו ליד השיש ובישלו אחת מהן הכינה כדורי שוקולד עם...ביסקוויטים איזה כיף, שמחתי, לכבוד מה? סתם לעשות להם שמח, היא ענתה לי ואז הוסיפה – אריאלי מקבלת תמרים. נכון, הילדה הנהנה בשמחה, הם אוכלים כדורי תמרים עם אגוזים, ואני לא אוהבת, אז יש לי תמרים. נאיביות של ילדה... בגלל שהיא
החלטנו להוריד את הגלוטן לגמרי עוד לפני שהגענו לרופא לשיחה על תוצאות הביופסיה. התאריך היה סוף אוגוסט, הילדה עמדה לעבור לגן חדש, והיה צריך להתחיל ללמד את כולם איך להתייחס אליה, ואותה – איך לקחת אחריות. כבר בשבועות הקודמים, כשהבנו שזה הולך להיות האבחון, התחלנו לדבר איתה על גלוטן. מה זה בדיוק, על החיטה
התמונות מהביופסיה היו יפיפיות – הכל חלק, לא רואים שום פגיעה בתאים ובשבועות הבאים – שקט. אין שום טלפון מבית החולים, לא אומרים כלום. התלבטנו אם להוריד גלוטן או לא. כן, כי הנוגדנים בשמים, וכי, כמו שהרופאה אמרה, הסיכוי שזה לא צליאק הוא אפסי... לא כי אם הביופסיה לא תהיה מספיק ברורה, ויהיה צריך
