במקור, הפוסט הזה שוחרר לרשת החברתית ב – 00:15…

כוננות, התראות, ואני לא הצלחתי להירדם.
אז במקום לאכול – כתבתי לכם

למה אנחנו מחפשים אוכל כשרמת המתח עולה?

בין אם יורים עלינו בפועל או שאנחנו בחוויה של המתנה לירי הבא,
הגוף שלנו מגיב. רמות לחץ עולות, וההשפעה שלהן עצומה.
הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

לחץ ברמה הביולוגית היא אחת מהתגובה האבולוציוניות השמורות ביותר.

לגוף האדם יש מנעד מצומצם של תגובות ללחץ, והוא חולק אותן עם יונקים רבים.

התגובות הידועות ביותר ללחץ של גוף הן לברוח או להילחם,
ובהן מתקיימת הערכות כוללת של הגוף להתמודד עם סכנה דרך ניתוב אנרגיה מכל הגוף לשרירים לטובת לחימה או בריחה.

הנזק האמיתי שקורה לנו מסטרס הוא לאו דווקא הסטרס עצמו אלא הפרשנות שלנו אליו.

קודם כל לא מרגיעים סטרס עם אוכל, אפילו לא עם פחמימות…

כשאנחנו בסטרס המוח מבקש סוכר כי הסוכר הוא הדלק שלו לתפקוד, ואכן למוח הזה יש מערכה לתפעל עכשיו.
זו גם הסיבה שאנחנו מחפשים מה לאכול ובמקרים רבים גם יודעים שזו אכילה רגשית.
אבל, אליה וקוץ בה.

ברגע שאכלנו והסוכר עולה בדם, הגוף מפרש את נוכחות הסוכר הגבוה בדם כמצב של סטרס,
לכן תגובת הלחץ מחמירה.

אז מה כן אפשר לעשות?

לזברות למשל, אחרי שהן משתחררות מהלביאה שאיימה עליהם, יש נוהל רגיעה קבוע – הן רצות קצת, מתנערות, ואז חוזרות לעדר מתלקקות עם חברותיהן, וחוזרות לאכול עשב.
כלומר, הן עושות פעילות גופנית מרגיעה, יוצרות מגע חברתי, ומשחררות….

מה אפשר ללמוד מהזברה?

דבר ראשון – ספורט ותנועה.
קחו קצת זמן ותניעו את הגוף. גוף בלחץ הוא גוף תופס, מוחזק, מתוח. תנו לו לזוז באופן נעים.
זה ישחרר את הורמוני הלחץ וירגיע את המוח מהחשיבה הקטסטרופלית שרק מעמיסה לחץ נוסף.

דבר שני – חברה
מגע, חיבוק, שיחה, אוורור רגשות, משחררים אוקסיטוצין, שקרוי גם הורמון האהבה
והוא מעמיק את חווית המסוגלות וההתמודדות שלנו בעולם הזה, ובאופן כימי מורידים בגוף את הורמוני הלחץ.

אז תנשמו עמוק, תרימו טלפון או לחבקו אדם יקר

זה הרבה יותר טוב משוקולד

חיבוק ונשיקות מכאן

בילדים שלנו מאד בולטת לנו ההתנהגות הזו – אכילה משעמום

אבל מה אצלנו, המבוגרים?

מתברר שזה בדיוק אותו דבר

העניין הוא שבמקרים רבים אנחנו פונים לאוכל

כי אנחנו, ילדים ומבוגרים, בורחים מרגש לא נעים,

ושעמום, אם כל החיים עסוקים בלברוח ממנו, הופך להיות רגש מפחיד.

התופעה הזו אינה חדשה, אבל היא מחריפה כי היום שעמום הוא (תחזיקו חזק) חוויה נדירה.

בכף ידינו נמצאים ברגע נתון מיליוני אפשרויות העסקה

או בריחה מעצמנו

בין אם שיטוט סתמי ברשת או קריאה בספר און-ליין

וכך ה"סכנה" שנהיה רגע לבד עם מחשבותינו הופכת מאיימת אף יותר

ואז, ברגע שמיצינו את אופציית הבריחה לטלפון,

או שהם עשו לנו תחושה לא טובה ביחס לעצמנו

(מה שקורה הרבה יותר מדי ולהרבה יותר מדי אנשים)

אנחנו חוזרים לדבר שעושה לנו נעים – לאוכל.

העניין הוא שהפחד משעמום, כמו כל פחד, גדל ככל שבורחים ממנו

מחקרים מראים כי כאשר שמים אנשים לבד, בלי טלפון הם "סובלים" משמעותית פחות

ממה שהם העריכו שיקרה

בתמונה – רגע של שעמום, שהתחבר לי לספר מעולה שקראתי על פיגועי ה-11.9

יצא יותר טוב מלאכול שוקולד, אני חושבת