זו סה"כ בדיקה לא מסובכת.

למבוגרים גם עושים אותה במקרים רבים ללא הרדמה, אבל כשמדובר בילדה שלך, זה כבר מרגיש שונה.

הילדה נסעה עם אבא שלה לבדיקה, והשאירה אותי לעבוד בבית.

את הלב שלי היא לקחה איתה.

מצחיק היה לראות כמה היא מתרגשת ושמחה לבדיקה הזו.

גם את אחיה הגדול פעם הרדימו לניתוחון, וכל הרעיון של הרדמה נשמע לה מגניב לגמרי.

היא לא הפסיקה לשאול – איך ירדימו אותי? איך ידעו שנרדמתי? מה עושים בבדיקה?

וכשרגע האמת הגיע, והיא נשכבה במיטה עם המסכה, היא כנראה נבהלה וניסתה להוריד אותה.

היה צריך להחזיק חזק לרגע כדי שהיא תירדם, והרופא אמר לאבא – אל תדאג, היא לא תזכור.

הוא רק לא ידע עם מי יש לו עסק.

היא זכרה!

היא גם ידעה להגיד שהכניסו צינור, וידעה להצביע על צינור דומה…

מוזר.

כך או כך, עושה רושם שטראומה אמתית לא נוצרה שם.

בטח שהכל צופה בגלידה טעימה שהיא אכלה בדרך חזרה הביתה.

בתהליך אבחון צליאק יש שלב ביניים מתיש וארוך, שבו את יודעת שלילדה שלך יש נוגדנים לצליאק, אבל אסור לך להכניס אותה לדיאטה ללא גלוטן.

את גם יודעת שאם יש נוגדנים רוב הסיכויים שיש צליאק. ועדיין, את מחכה לבדיקה הקובעת.

שלב ההמתנה לביופסיה.

שלב זוועתי.

מצד אחד, את מרשה לעצמך לפנטז על האפשרות שזה לא צליאק. אולי זה משהו אחר? אולי טעות?

מצד שני את רואה ילדה, שכואבת לה הבטן, וממשיכה לתת לה את הלחם שהיא אוהבת, פיצה, פלאפל בפיתה, פסטה….ומרגישה שאת מרעילה אותה.

והיות ומדובר בילדה חכמה מאד, היא כבר יודעת, שאוכל יכול לגרום לה כאב בטן אם היא למשל אוכלת יותר מדי או מגזימה בממתקים.

ואז היא גם מדברת את זה "אמא, כואבת לי הבטן, אבל לא אכלתי הרבה, ואני גם אוכלת בריא, נכון?" ו-"אולי כואב לי כי אכלתי את הנקניקיות הלא בריאות?"

ואז ממש בא לך לקבור את עצמך איפה-שהוא…רחוק.

"נכון, מתוקה, באמת לא אכלת הרבה, והנקניקיות שאכלת היו ממש מזמן, וגם אז לקחת טיפה. זה לא מה שאכלת, או עשית. הבטן שלך כואבת כי יש משהו לא טוב. אולי חיידקים לא טובים. אנחנו בודקים, כשיגמרו הבדיקות, נדע מה לעשות"

והיות וכאמור מדובר בילדה חכמה, שיודעת להתבונן על מה שקורה, מקשיבה ומסיקה מסקנות, היא מספרת על החבר ההוא שלא אוכל חיטה, וההוא שלא אוכל חלב, ושאולי גם לה לא טוב חלב? ומה יקרה אם יהיה אסור לה לאכול פיתה? היא אוהבת פיתה, ולחם זיתים…

והלב נצבט, ואת רק רוצה לחבק חזק ולקחת את הצליאק ממנה אליך (ואז את גם שואלת את עצמך, אם זה לא הגיע ממך אליה…אבל זה לא משהו שרלוונטי באמת, זה רק מסובב את סכין האשמה שכבר מזמן נעצת לעצמך בגב, עוד טיפה).

וההמתנה לביופסיה ארוכה.

אצלנו היא עמדה על 3 חודשים מיום הפגישה הראשונה עם רופא הגסטרו בבית החולים.

3 חודשים!!

אולי כי הרופא ראה ילדה חיונית, שנראית תקין, ועם נוגדנים ברמה בינונית. אולי כי באמת אין תורים.

גם פה חגגה האמביוולנטיות – מצד אחד, נהדר! הרווחנו קצת זמן נשימה. לקלוט, להבין לחשוב איך להתארגן. אולי גם נצליח לעבור את הקייטנות בלי דרמות ואת הגן הפרטי שהיא אוכלת בו גם בוקר וגם צהריים, ואולי אפילו נגניב איזה טיול אחרון לחו"ל, שנייה לפני.

מצד שני – כאבי הבטן התחילו להתגבר. גם ברמת העוצמה וגם ברמת התדירות. והביופסיה נקבע לתחילת ספטמבר, עם תחילת גן חדש ועם מעבר לא פשוט גם ככה מגן פרטי לגן עירייה.

אז החלטנו להתארגן ולנסות להקדים את הבדיקה. עשינו בדיקות חוזרות להשלמת האבחון. הפעם הנגדנים קפצו פי שתיים, ויחד איתם הדלקתיות בדם, וההמוגלובין ירד.

מבחינתנו לא הייתה ברירה, היה הכרח להקדים את הביופסיה. לכמה שיותר מהר.
והפעם דווקא מתוך תיקווה שזה צליאק, ולא חלילה משהו אחר.

התקשרתי. "בוטלו תורים, בואי עוד יומיים…"

דיי!

שוב תפסו אותי לא מוכנה…