מפגש של חברים או משפחה לאירוע של "על האש" אינו סתם מפגש לארוחת ערב או צהרים, זה אירוע.
מדובר ביום מלא שעיקרו סביב מה שמתרחש על הגחלים (בין אם אמיתיות או חשמליות).

ולכולם יש אותו סדר:

נקניקיות וכנפיים קודם, כדי שהילדים יאכלו כבר

ואז הבשר ה"קל" חזה, פרגיות, שיפודים, לבבות

ובסוף הסטייקים

ועל השולחן תמיד מגוון עצום של סלטים, חומוס, טחינה, ולצידם נוספו בשנים האחרונות מנות צמחוניות וטבעוניות
וכמובן תוספות של פיתות, צ'יפס (הילדים כמובן, הם הסיבה הרשמית, אבל לא ראיתי מבוגר שזה מנה ממנו לטעום), תפוחי אדמה, אורז, תירס…

ואז,

אחרי שכולם כבר פתחו כפתור, שחררו את החגורה,

שתו הרבה יותר מדי

והתעייפו ממש

יוצאים הקינוחים – גלידה כזו או אחרת, עוגות, פיצוחים, פירות

ומי מסוגל להתנגד להם בשלב זה?

ושוב נגיע הביתה מטושטשים משובע ואלכוהול, ונתעורר בבוקר עם צרבת.

שלא לדבר על תחושת התשישות שמלווה את הגוף אחרי יום שבו הוא אכל כל כך הרבה
(ולא חשוב אם הוא התאמן קודם או לא)

*****

תסריט מוכר?

אם כן, ואם מתחשק לכם לביים לעצמם תסריט חדש, הינה לכם שלושה טיפים חשובים שיסייעו לכם בכך :

הטיפ הראשון

הטיפ הראשון הפשוט יחסית, אבל הוא סוד שידוע רק למעטים :)

הידעתם שאפשר להכין גם ירקות על האש??

כן, לצד אותן מנות ראשונות של נקניקיות וכנפיים הניחו על האש גם שיפודי ירקות, חצילים, עגבניות, פלפלים, בצלים וגמבות.
יוצא אש!

הטיפ השני

הטיפ השני דורש תרגול, אבל הופך קל יותר ככל שתתאמנו בו – והוא לתכנן.
כן, תתכננו.

תתכננו מראש מה תאכלו, מה לא תאכלו ואפילו כמה.

אל תסמכו על תחושת השובע כמי שתעזור לכם לעצור.
ביננו, אתם לא אוכלים כי אתם רעבים, אתם אוכלים כי כיף לכם עם כולם, וכי כולם אוכלים.

אז תתכננו – אפשר להחליט שאתם "רק על הבשר" או שאתם מחכים לסטייקים,
או שאתם קובעים מראש כמה ואיך אתם אוכלים ולא חורגים מהכמות.
תתכננו משהו, לא חשוב מה, העיקר שהוא ייצר לכם הגבלה מסוימת על האכילה ויסייע לכם לצאת מהאוטומט.

אחרי שהחלטתם מה תוכנית העבודה שלכם, ספרו עליה למישהו.
כשאנחנו מחליטים לבד עם עצמנו מה לעשות, קל לנו "לשכוח", אבל כשאומרים לאדם אחר, לא נעים לפשל, ויש סיכוי גדול יותר שגם תעמדו בהחלטה שלהם.

הטיפ השלישי

אכלתם את מה שתכננתם אבל האירוע לא מסתיים?

זוזו הצידה מהאוכל. שבו רחוק, שחקו כדורגל עם הילדים, קחו את עצמכם ואת בן/בת הזוג או את אחד הילדים לסיבוב. ברגע שתעשו הפסקה תרגישו כמה אתם שבעים.

ותזכרו – אם תצליחו, נהדר. ואם לא? רגשות אשמה לא מרזים, וותרו עליהם

חג עצמאות שמח!

בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי.

חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת.

היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט

כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה.

"לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו"

והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי שבוע.

והילדה יורדת, ועולה, ויורדת, ועולה

ומשהו נראה לי לא תקין.

תנו לה לבוא לבד, אני מבקשת.

ואז זה קורה.

בפגישה השנייה של שתינו לבד הדמעות משתחררות.

כולם מעירים לה, כל הזמן. מתמיד.

גם סבתא. בעצם, בעיקר סבתא,

וגם אמא.

והיא באמת מנסה, אבל זה לא פשוט לה. והאמת נמאס לה.

היא מזהה את המבט בלי המילים,

את האיסורים שהם רק עליה ולא על הרזים ממנה בבית

את האכזבה של כולם מהמשקל שלה. ממנה.

והאמת שבסדר לה. ככה. בדיוק ככה.

היא חכמה, ומצליחה, ויש לה מלא חברים ועיסוקים

ורק בבית…בבית היא מתחבאת רוב הזמן בחדר שלה.

אוכלת לבד, נמנעת מקשר עין בארוחות המשפחתיות.

לא צריך, אני אומרת לה. את לא חייבת לרזות.

את עושה ספורט, אוכלת בריא, גם אם לא תהיי רזה, בריאותית זה בסדר

פעם, אם את תרצי, אני בטוחה שתצליחי

כרגע, אם הם רוצים בשבילך, ואת לא רוצה בשבילם,

זה אבוד.

שלוש שנים חולפות, והיא חוזרת.

במדים, עם הדרגות.
באותו משקל, אבל עם חיוך.

היא כבר קצינה, גרה מחוץ לבית

אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא מצליחה לדבר עליהם בלי דמעות.

עכשיו היא רוצה.

ועכשיו, היא גם תצליח.

הכוונות הטובות שלנו יכולות לגרום לנזק.

נזק שלא יהיה קל לתקן.

נזק גדול יותר מכל תועלת שאולי נצליח לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעזור, ברגע שהם מבקשים עזרה.

יש לכם ילד/ה שמתעסק יותר מדי עם אוכל, מראה, ספורט ומתחיל להראות לכם שזה אולי הזמן להתערב, או שילד/ה שמבקשים עזרה?
זה הזמן.

הציעו להם להגיע לתהליך קצר וממוקד שבו יקבלו את כל הידע הנדרש והכלים כדי לעשות את זה טוב

לכל הפרטים צרו קשר

ברגע שבני נוער אוכלים לא מספיק ביחס למה שהם צריכים ובמגוון שדרוש להם על מנת לספק את צרכי הגוף הגדל, מתרחשת פגיעה רב מערכתית – במערכת העיכול, בוויסות מנגנוני רעב ושובע, ביכולת הריכוז, בוויסות מצבי רוח (לא שהם באמת יודעים לעשות את הוויסות הזה גם ככה בגיל ההתבגרות…) ובעקבותיהם פגיעה בגדילה, בהתפתחות המינית ובפוריות.

"לאכול אחרי האימון בערב? אבל אני מסיים ב-22:00…"
"לא עדיף להפסיק לאכול ב-18:00? "
"בדיאטה הקודמת שלי, הפסקתי לאכול מוקדם וירדתי מלא במשקל"
"אם אני לא אוכלת בערב, אני קמה רזה ועם בטן שטוחה"

נשמע לכם מוכר?
אני שומעת את המשפטים האלו המון בקליניקה, אפשר להגיד שאפילו באופן יומי…

אז האם לשעת האכילה יש משמעות?

כן, ולא.
אחת מאמרותיו הידועה של הרמב"ם הינה "בבוקר אכול כמו מלך ובערב כמו אביון". כרופא, הוא מצא שזה משמר על הבריאות, אבל מה הן הסיבות לכך? האם השעה היא הבעיה, או משהו אחר?
תאוריות רבות עוסקות בקשר שבין שעת הארוחה לבין המשקל – למשל – שינוי ברגישות לאינסולין בלילה (מה שמעודד אגירת שומן), שינוי בריכוז הקורטיזול (כלומר, עליה בהורמוני לחץ שמעלים אגירת שומן), עליה בקצב שריפת הקלוריות בבוקר לעומת הערב, ריקון קיבה מהיר יותר ביום לעומת הלילה ועוד.
אלו תאוריות, ויש בהן הרבה מהאמת.

אבל, יש משהו נוסף- מוכח מחקרית:
מי שלא אוכל בערב מרזה היות ולרוב הוא פשוט אוכל פחות!
ואיך זה קורה?
בואו נדמיין מצב:
דנה (בדוי לחלוטין) חוזרת מהעבודה ישר לאיסוף הילדים, חוגים, מקלחות וכו'. בין לבין היא חוטפת משהו, שניצל קר מהצהריים, חצי חביתה. לא כל כך מצליחה לשבת לאכול. עם סיום הבלגן והשקט הפתאומי והנעים שיורד על הבית, מתעורר הרעב. אבל העייפות גדולה ולמי יש כוח להכין משהו. כל מה שבאמת מתחשק לה זה משהו לנשנש, וגם לראות טלוויזיה, ולנוח לפני השינה. קצת זמן איכות כדי לא להרגיש שכל מה שהיא עושה בחיים זה לעבוד ולישון.
אז היא לוקחת איתה אל מול הטלוויזיה משהו לאוכל, וקמה שוב וממלאת את הצלחת ושוב…

או מצב דמיוני לחלוטין כזה:
דני (בדוי גם כן) חוזר הביתה מאוחר. הילדים עדין משתוללים. והוא, שחוזר מאוד רעב, יושב לאכול בתוך כל הבלגן. חצי אוכל חצי מנהל דיון עם הילדים על מה שקרה היום או מה שיקרה מחר.
וכשיורד סוף סוף שקט על הבית, כל מה שהוא רוצה זה לנוח מול הטלוויזיה, או לשבת קצת לשוחח עם האישה. כן- קצת זמן איכות כדי להרגיש שלא כל מה שהוא עושה בחיים זה לעבוד ולישון… אז הוא מוציא בירה, ופיצוחים, או יושב איתה לאכול, כי היא עדיין לא הספיקה…

בקיצור – הבנתם.
מה שקורה בלילה זה לא שהאוכל הופך עשיר יותר בקלוריות מאשר הוא בבוקר.
מה שבפועל קורה אצל רוב האנשים זה שהם אוכלים הרבה יותר מדי קלוריות בלילה.
ולאכול יותר מדי – זה משמין. הלוואי והיה לי פתרון לזה…

אז אם אתם עושים אימון ערב – אל תוותרו על אכילה מאוזנת אחרי. זה לא מה שישמין אתכם, אבל זה כן יאפשר לכם להתאושש מהאימון, להגיע לאימון הבא טוב יותר, לישון טוב יותר.
ופרגנו לעצמכם ארוחת ערב מסודרת, גם אם זה בשעה מאוחרת. מגיע לכם.
תזכרו שהמטרה האמיתית היא להישאר רזים. ולא לרזות. ואם הדרך למטרה תהיה רצופה בסבל (רעב זה סבל, כן), לא תצליחו לשמור עליה.
בהצלחה!