סוכר ואוכל מעובד פוגעים בתפקוד המוחי שלנו, והופכים אותנו טיפשים יותר,
או לפחות לפחות חכמים ממה שיכולנו להיות.
איך זה קורה? ומה אפשר לעשות?

כואב לי פיזית לשמוע מורים שמבקשים להביא משהו מתוק למהלך המבחן, כדי להתרכז טוב יותר.

מעבר לזה שאכילה תוך כדי מבחן מסיחה את הדעת (ולכן פוגעת בריכוז),
מצטברות לאחרונה  עדויות לכך שאכילה של סוכרים ושומנים, לא רק שאינה משפרת את התפקוד המוחי שלנו,
אלא אפילו מורידה אותו.

או במילים אחרות – סוכר הופך אותנו לטיפשים…

כבר כתבתי על השפעת הרכב התזונה על המוח שלנו ועל תזונה הנכונה לתקופת מבחנים,
אבל פה אני רוצה לחשוף בפניכם שני מחקרים שמוסיפים רובד נוסף למידע שהיה לנו עד כה.

המחקרים המראים את הקלות בה אנחנו מורידים את ביצועי המוח שלנו.

בואו נצלול לעומק – 

נתחיל במחקר שנערך באוניברסיטת קווארי בסידני, שפורסם בשנת 2019.
המחקר כלל כ- 100 סטודנטים, שקיבלו לאכול טוסט לארוחת בוקר וחולקו ל-2 קבוצות :
קבוצה אחת קיבלה טוסט עם שומן רווי גבוה ובתוספת סוכר (כ-400 קלוריות)
וקבוצה שנייה קיבלה טוסט בהרכב קלורי זהה אך עם פחות שמן וסוכר ועשיר יותר בחלבון.

המחקר מצא כי הרכב הטוסט השפיע על רמות הגלוקוז בדם, כמובן, אבל מעבר לכך על הביצועים של הסטודנטים במבחן שבוצע 30 דק' לאחר הארוחה.
התוצאות המבחן הראו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות:
הסטודנטים אשר אכלו ארוחת בוקר עתירה בשומן רווי וסוכר, ביצעו את המבחן טוב פחות
מאשר אילו שאכלו את הטוסט עשיר החלבון ודל השומן.

המחקר נמשך 4 ימים, בהם החוקרים ראו כי גם לאורך זמן,
אכילה של ארוחת בוקר עתירת שומן רווי וסוכר התקשרה לירידה בביצועים במבחני למידה וזיכרון מסוימים,
שינויים שלא נראו אצל הסטודנטים שאכלו ארוחת בוקר בריאה יותר.

מחקר נוסף, שתמך בממצאים הללו, בוצע באוניברסיטת טוליין בארה"ב.
המחקר הראה שינויים ייחודיים באוכלוסיית חיידקי מעיים אצל חולדות שהוזנו בדיאטה בסגנון ים תיכוני.
אותם חיידקים נמצאו קשורים לזיכרון טוב יותר, גמישות קוגניטיבית וזיכרון עבודה.
השינויים הללו לא נצפו באוכלוסיית חיידקי המעיים של חולדות שהוזנו בדיאטה מערבית, עתירת מזון מעובד וסוכר.

כלומר – מעבר לשינוי הנצפה ברמות הסוכר והשומן בדם, נראה שמנגנון הפגיעה או השיפור בתפקוד המוחי עובר דרך הבטן שלנו, כלומר, דרך שינוי באיזון החיידקים במעיים.

ונתכנס לסיכום –

צרוף תוצאות שני המחקרים הללו, מאפשרות לנו להעריך שיש לנו יכולת למקסם את הביצועים הקוגניטיביים שלנו או להוריד אותם – דרך האכילה שלנו.

מה עושים?

קודם כל, הורים ומורים יקרים – שנו את ההמלצה שלכם!
במקום לבקש להביא שוקולד למבחן, בקשו מהתלמידים לאכול טוב לפניו.

ודבר שני, וחשוב עוד יותר –
מחקרים מהסוג הזה, לעניות דעתי, מוכיחים שוב כי אין קיצורי דרך.
אף זריקה, כדור או קסם לא יעשה עבורכם את העבודה ה"שחורה".

אם אתם שואפים להופיע בחיים שלכם במטבכם, במקסימום שאתם יכולים, וממש לא רק במראה, אלא גם בתפקוד המוחי-קוגניטיבי-נפשי, תצטרכו (ויהיו מי שיגידו, תאלצו) לאכול בריא.
בלי קשר לכמה אתם שוקלים.

ואילו חדשות טובות!

ברגע זה קיבלתם ממני מתנה! את השליטה המלאה על חלק גדול מהדרך בה תחיו את חיים שלכם!
(מה לעשות, על הגנטיקה ועל הגורל אין לאף אחד מאיתנו מנדט).

מה תעשו איתה?

.

תופעת לוואי לא מדוברת של חגי תשרי היא רגש קשה, מעיק והרסני – רגש הקינאה.

חגי תשרי כטריגר רגשי

בחגי תשרי נוצר שילוב ייחודי בין ימים של חשבון נפש והתכנסות, לבין ימים עמוסי מפגשים משפחתיים סביב אוכל. השילוב הזה עלול להוות כר פורה מאד ל.. השוואות.
מחשבות בסגנון – מה הוא עשה השנה, ומה אני עשיתי? או איך היא ירדה במשקל ואני עליתי,
יכולות להדליק רגשות קנאה ובושה, לפגוע בתחושת הערך והמסוגלות, ולהוות טריגר להתחלה קשוחה לשנה חדשה.

רגש קנאה נולד מהשוואתיות.

כאשר אנחנו משווים, נעשה זאת בין פרמטר אחד בנו, ממנו אנחנו לא מרוצים, אל מול אותו פרמטר אצל אדם אחר, שנדמה לנו שמחזיק בדבר בו חשקה נפשנו.
התוצאה תהיה אחת – נרגיש נחותים, ו…נקנא.

לקנאה יש היבט רצוי ואפילו מקדם, במידה ונוכל להפוך אותה ל"קנאת סופרים".
קנאה כזו תעודד אותנו להשתפר, להתאמץ, ללמוד.
בהיבט השלילי שלה, קנאה עלולה ליצור חווית ייאוש עבור אדם שמרגיש חסר יכולת התמודדות.

קינאה ובושה מקטינות את הסיכוי שלנו להצליח

כל כך קל לערוך השוואות חיצוניות של מראה, משקל ואכילה, עד שהן כמעט מתבקשות.
היות ומראה קשור בימנו מאד לתחושת ערך, רגש הקינאה עולה בקלות, ולצידו רגש קשה נוסף – בושה.

נדמה לנו, שהמשקל שלנו "מלשין" עלינו בלי מילים, ומחצין דברים שלא היינו רוצים שכולם ידעו.
הוא מסגיר באופן מסוים איך עברה עלינו השנה הזו, מה היו הבחירות שעשינו,
ואם נוסיף לקלחת הזו גם ביקורת עצמית קשוחה, נסיק מאותן השוואות מסקנות ביחס ל"מי אנחנו". כמה אנחנו חזקים, החלטיים, בעלי כוח רצון, ואפילו כמה אנחנו ערכיים.

כמה דוגמאות:

• איך היא אוכלת כל כך הרבה, ועדיין רזה כל כך? למה מגיעה לי הגנטיקה הדפוקה הזו, שאני רק מריחה אוכל והוא כבר נדבק לי לבטן?!!
• איך הוא מצליח לאכול כל כך מאוזן ולקום כל בוקר לאימון ,ואני לא?
• אין לי כוח רצון…שוב לקחתי עוגה…איך היא לא נוגעת?!

וכמובן – בלי אפליות, לא נחסוך השוואות ושיפוטיות מהיקרים לנו:

• איך היא שוקלת פי שתיים מבת הדודה שלה? איזה אמא אני, לעזאזל! איך נתתי לזה לקרות?! חייבים לעשות משהו…
• אלוהים ישמור, הוא אוכל כמו חזיר… למה הוא לא זז מהשולחן כמו שאר הילדים והולך לשחק?!

הפתרון

הלוואי והייתה לי דרך קלה ללמד אתכם איך להימנע לגמרי מאותן השוואות.
אני כן יכולה ללמד אתכם שיטה פשוטה (לא קלה) יעילה וזמינה, שתעזור לכם להפוך את אותן השוואות למחזקות ולא מחלישות.

בעזרת משפט אחד שכדאי שתשננו – "אני לא באמת יודע/ת".

• אתם לא יודעים אם ההיריון שלה נוראי והיא לא מצליחה לאכול כבר חודשים,
• אתם לא יודעים אם היא עסוקה בדאגה להורה חולה ולא מסוגלת לאכול בכלל, או סובלת ממשהו שמונע ממנה לאכול בהנאה, ובעצם את מושא הקינאה שלה, כי מה שהייתה רוצה זה לאכול בכיף. וזהו.
• אתם לא יודעים אם הוא רזה בגלל הדאגה לבן בצבא, או בגלל הפוסט טראומה שהוא מסתיר מכולם.
• אתם לא יודעים איך הילדים שלו אוכלים בבית, ובטח לא יודעים מה דרגת החיכוכים שם סביב אוכל.
• אתם גם לא יודעים אם האימונים האינטנסיביים של הילד הזה הם הפתרון שההורים שלו מצאו להפרעת הקשב וריכוז הקשה שלו.

את לא יודעת.

אתה לא יודע.

אתם גם ממש לא יודעים אם אותם אנשים שאתם חושבים שהם נראים מדהים, חושבים ככה על עצמם ומרגישים ככה.
אולי הם דווקא מקנאים בכם?

במקום לקנא ולהיחלש, תקנאו ותתחזקו.

רוצים להיות שנה הבאה כמו ההיא שמצליחה לאכול חצי פרוסת עוגה ודי? יש לכם שנה לעבוד על זה.

רוצה להיות חטוב כמו הבן דוד? למה שלא תשאל אותו איפה הוא מתאמן, ותנסה גם?

שיפור איכות החיים מובטח

נ.ב.

לינק לכתבה אחרת שלי, בה תוכלו לקרוא כמה המספר על המשקל יכול להיות חסר משמעות.
לא רק ביחס למראה, אלא גם ביחס למצבנו הבריאותי.

עוד יבואו ימים טובים. אני יודעת

אחד המשפטים שאני שומעת שוב ושוב בקליניקה הוא "אני יודע/ת הכל, לא נראה לי שיש לך משהו ללמד אותי. הבעיה היא שבזמן אמת, אני לא עושה את זה"

המילים הללו מסתירות מאחוריהן המון תסכול, וכאב ובעיקר המון אכזבה עצמית.
איך יתכן, שאני, אדם מודע שכמוני, מבינה את הבעיה, יודעת גם מה הפתרון, אבל עדיין לא עושה?
הציפיה שלנו מעצמנו היא שנבין משהו, וניישם.
שנדע מה נכון לעשות, ונעשה.
אבל לרוב המציאות והחיים לא בדיוק משרתים את התאוריה הזו, ממגוון סיבות.
לרוב, לא חשוב להבין אותן לעומק.

יתכן שתתפלאו לדעת, אבל קושי ליישם שינויים קיים בעוד תחומים מלבד מתחום התזונה ושינוי אורח החיים.
וכן, והוא מתסכל גם שם.
מתסכל עד כדי כך שאפילו קיים מודל שינוי, המתאר את התהליך שאנחנו עוברים בין קבלת הידע ועד היכולת ליישם אותו.

מודל "מו-מי"

למודל קורים "מו-מי", ובמקרה נתקלתי בו הבוקר במייל שקיבלתי מאדם בשם רוני ויינברגר,
רוני עוסק בהנגשה של תקשורת מקרבת לארגונים ולאנשים פרטים (ויש לו יופי של אתר https://www.nvc.co.il ).

מתברר שגם בתחום התקשורת לא קל ליישם את הידע 
אז מה המודל אומר?
"מו" עומד עבוד "מודעות"
"מי" עומד עבור "מיומנות"
השלב הראשוני של המודל מתאר אותנו טרום שלב הרצון לשינוי.
אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
(למה לא לאכול עוגה עם הקפה בבוקר?, איפה יש בזה בעיה בכלל?)
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.("אני יודעת שעוגייה בבוקר מעלה את הסוכר, וזה לא טוב לי, אבל אני חייבת משהו מתוק בבוקר, אז אין לי ברירה")
בשלב השלישי המיומנות שלנו מתחילה להיבנות, ואנו מצליחים ברגעים בהם המודעות שם גם היא, לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר. (אני מצליחה לקחת מדי פעם פרוסה עם חמאת בוטנים במקום העוגייה ואפילו עם גבינה וזה מרגיע אותי במקום המתוק, אבל עדיין ממש מתחשק לי עוגייה בבוקר ואני לא תמיד מצליחה להתאפק")
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.
("בבוקר אני לוקחת פרוסה עם גבינה לצד הקפה באופן קבוע")

המרחק בין המודעות למיומנות יכול להיות גדול.
הוא צריך לעבור דרך כל המחסומים שמונעים מאיתנו לפתח את המיומנות, ואילו לא מחסומים של טכניקה, אלא של הרגלים חזקים מאד שלא קל לשנות, ולכן זה דורש מאיתנו זמן.
אז לכבוד השנה החדשה, שהלוואי ותבוא עלינו לטובה, 
בואו נהיה סבלנים יותר ויותר ואופטימיים יותר לגבי עצמנו.
נראה את השינויים הקטנים – את ההתקדמות, השיפור, הדרך שאנחנו עוברים כדי להיות מיומנים יותר ולהצליח לבסס את המודעות גם בעשייה.

בשורות טובות וחג שמח
אורית

אחד המחירים היקרים הוא "הכל או לא כלום"

אם אני לא עושה מעולה, אני מוותרת על העשייה בכלל

מחיר יקר נוסף הוא חיים בתחושת תחרות תמידית

********