תופעת לוואי לא מדוברת של חגי תשרי היא רגש קשה, מעיק והרסני – רגש הקינאה.

חגי תשרי כטריגר רגשי

בחגי תשרי נוצר שילוב ייחודי בין ימים של חשבון נפש והתכנסות, לבין ימים עמוסי מפגשים משפחתיים סביב אוכל. השילוב הזה עלול להוות כר פורה מאד ל.. השוואות.
מחשבות בסגנון – מה הוא עשה השנה, ומה אני עשיתי? או איך היא ירדה במשקל ואני עליתי,
יכולות להדליק רגשות קנאה ובושה, לפגוע בתחושת הערך והמסוגלות, ולהוות טריגר להתחלה קשוחה לשנה חדשה.

רגש קנאה נולד מהשוואתיות.

כאשר אנחנו משווים, נעשה זאת בין פרמטר אחד בנו, ממנו אנחנו לא מרוצים, אל מול אותו פרמטר אצל אדם אחר, שנדמה לנו שמחזיק בדבר בו חשקה נפשנו.
התוצאה תהיה אחת – נרגיש נחותים, ו…נקנא.

לקנאה יש היבט רצוי ואפילו מקדם, במידה ונוכל להפוך אותה ל"קנאת סופרים".
קנאה כזו תעודד אותנו להשתפר, להתאמץ, ללמוד.
בהיבט השלילי שלה, קנאה עלולה ליצור חווית ייאוש עבור אדם שמרגיש חסר יכולת התמודדות.

קינאה ובושה מקטינות את הסיכוי שלנו להצליח

כל כך קל לערוך השוואות חיצוניות של מראה, משקל ואכילה, עד שהן כמעט מתבקשות.
היות ומראה קשור בימנו מאד לתחושת ערך, רגש הקינאה עולה בקלות, ולצידו רגש קשה נוסף – בושה.

נדמה לנו, שהמשקל שלנו "מלשין" עלינו בלי מילים, ומחצין דברים שלא היינו רוצים שכולם ידעו.
הוא מסגיר באופן מסוים איך עברה עלינו השנה הזו, מה היו הבחירות שעשינו,
ואם נוסיף לקלחת הזו גם ביקורת עצמית קשוחה, נסיק מאותן השוואות מסקנות ביחס ל"מי אנחנו". כמה אנחנו חזקים, החלטיים, בעלי כוח רצון, ואפילו כמה אנחנו ערכיים.

כמה דוגמאות:

• איך היא אוכלת כל כך הרבה, ועדיין רזה כל כך? למה מגיעה לי הגנטיקה הדפוקה הזו, שאני רק מריחה אוכל והוא כבר נדבק לי לבטן?!!
• איך הוא מצליח לאכול כל כך מאוזן ולקום כל בוקר לאימון ,ואני לא?
• אין לי כוח רצון…שוב לקחתי עוגה…איך היא לא נוגעת?!

וכמובן – בלי אפליות, לא נחסוך השוואות ושיפוטיות מהיקרים לנו:

• איך היא שוקלת פי שתיים מבת הדודה שלה? איזה אמא אני, לעזאזל! איך נתתי לזה לקרות?! חייבים לעשות משהו…
• אלוהים ישמור, הוא אוכל כמו חזיר… למה הוא לא זז מהשולחן כמו שאר הילדים והולך לשחק?!

הפתרון

הלוואי והייתה לי דרך קלה ללמד אתכם איך להימנע לגמרי מאותן השוואות.
אני כן יכולה ללמד אתכם שיטה פשוטה (לא קלה) יעילה וזמינה, שתעזור לכם להפוך את אותן השוואות למחזקות ולא מחלישות.

בעזרת משפט אחד שכדאי שתשננו – "אני לא באמת יודע/ת".

• אתם לא יודעים אם ההיריון שלה נוראי והיא לא מצליחה לאכול כבר חודשים,
• אתם לא יודעים אם היא עסוקה בדאגה להורה חולה ולא מסוגלת לאכול בכלל, או סובלת ממשהו שמונע ממנה לאכול בהנאה, ובעצם את מושא הקינאה שלה, כי מה שהייתה רוצה זה לאכול בכיף. וזהו.
• אתם לא יודעים אם הוא רזה בגלל הדאגה לבן בצבא, או בגלל הפוסט טראומה שהוא מסתיר מכולם.
• אתם לא יודעים איך הילדים שלו אוכלים בבית, ובטח לא יודעים מה דרגת החיכוכים שם סביב אוכל.
• אתם גם לא יודעים אם האימונים האינטנסיביים של הילד הזה הם הפתרון שההורים שלו מצאו להפרעת הקשב וריכוז הקשה שלו.

את לא יודעת.

אתה לא יודע.

אתם גם ממש לא יודעים אם אותם אנשים שאתם חושבים שהם נראים מדהים, חושבים ככה על עצמם ומרגישים ככה.
אולי הם דווקא מקנאים בכם?

במקום לקנא ולהיחלש, תקנאו ותתחזקו.

רוצים להיות שנה הבאה כמו ההיא שמצליחה לאכול חצי פרוסת עוגה ודי? יש לכם שנה לעבוד על זה.

רוצה להיות חטוב כמו הבן דוד? למה שלא תשאל אותו איפה הוא מתאמן, ותנסה גם?

שיפור איכות החיים מובטח

נ.ב.

לינק לכתבה אחרת שלי, בה תוכלו לקרוא כמה המספר על המשקל יכול להיות חסר משמעות.
לא רק ביחס למראה, אלא גם ביחס למצבנו הבריאותי.

עוד יבואו ימים טובים. אני יודעת

בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי.

חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת.

היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט

כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה.

"לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו"

והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי שבוע.

והילדה יורדת, ועולה, ויורדת, ועולה

ומשהו נראה לי לא תקין.

תנו לה לבוא לבד, אני מבקשת.

ואז זה קורה.

בפגישה השנייה של שתינו לבד הדמעות משתחררות.

כולם מעירים לה, כל הזמן. מתמיד.

גם סבתא. בעצם, בעיקר סבתא,

וגם אמא.

והיא באמת מנסה, אבל זה לא פשוט לה. והאמת נמאס לה.

היא מזהה את המבט בלי המילים,

את האיסורים שהם רק עליה ולא על הרזים ממנה בבית

את האכזבה של כולם מהמשקל שלה. ממנה.

והאמת שבסדר לה. ככה. בדיוק ככה.

היא חכמה, ומצליחה, ויש לה מלא חברים ועיסוקים

ורק בבית…בבית היא מתחבאת רוב הזמן בחדר שלה.

אוכלת לבד, נמנעת מקשר עין בארוחות המשפחתיות.

לא צריך, אני אומרת לה. את לא חייבת לרזות.

את עושה ספורט, אוכלת בריא, גם אם לא תהיי רזה, בריאותית זה בסדר

פעם, אם את תרצי, אני בטוחה שתצליחי

כרגע, אם הם רוצים בשבילך, ואת לא רוצה בשבילם,

זה אבוד.

שלוש שנים חולפות, והיא חוזרת.

במדים, עם הדרגות.
באותו משקל, אבל עם חיוך.

היא כבר קצינה, גרה מחוץ לבית

אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא מצליחה לדבר עליהם בלי דמעות.

עכשיו היא רוצה.

ועכשיו, היא גם תצליח.

הכוונות הטובות שלנו יכולות לגרום לנזק.

נזק שלא יהיה קל לתקן.

נזק גדול יותר מכל תועלת שאולי נצליח לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעזור, ברגע שהם מבקשים עזרה.

יש לכם ילד/ה שמתעסק יותר מדי עם אוכל, מראה, ספורט ומתחיל להראות לכם שזה אולי הזמן להתערב, או שילד/ה שמבקשים עזרה?
זה הזמן.

הציעו להם להגיע לתהליך קצר וממוקד שבו יקבלו את כל הידע הנדרש והכלים כדי לעשות את זה טוב

לכל הפרטים צרו קשר

ברגע שבני נוער אוכלים לא מספיק ביחס למה שהם צריכים ובמגוון שדרוש להם על מנת לספק את צרכי הגוף הגדל, מתרחשת פגיעה רב מערכתית – במערכת העיכול, בוויסות מנגנוני רעב ושובע, ביכולת הריכוז, בוויסות מצבי רוח (לא שהם באמת יודעים לעשות את הוויסות הזה גם ככה בגיל ההתבגרות…) ובעקבותיהם פגיעה בגדילה, בהתפתחות המינית ובפוריות.

בחיים האמתיים, אף אחד לא מכריח אותנו לשבת לבד בשקט

להפך, דוחפים אותנו לעשייה

ולכן אנחנו לא באמת מתאמנים בזה – ואולי כדאי

קבלו תרגיל לימים הקרובים –

אם נמאס לך לאכל משעמום ויש לך חשק להתעמת עם הרגש הלא נוח של שעמום

בפעם הבאה שאתם פותחים מקרר, תשאלו את עצמכם – מה אני מחפשת פה בכלל?

אם התשובה היא עניין, אתם במקום הלא נכון…

סגרו את המקרר, בלי לקחת כלום

תנשמו ותסתכלו מסביב

בטוחה שתמצאו משהו מעניין אחר

המצווה הכי משמעותית בחנוכה היא דווקא לא אכילת סופגניות
(אני יודעת שאת המומים 😊 )
אלא הגדלת האור שאנחנו מפיצים במטרה להאיר גם את הסביבה ולהוסיף לאור של האחרים

אז חשבתי להאיר לכם על כמה מיתוסים שגויים
שהורסים לכולנו את התזונה, את הדיאטה, ולפעמים את מצב הרוח
ואולי דרך זה לתרום את שלי לחג היפיפה הזה

אז לכבוד 8 נרות, יש לי 8 מיתוסים עבורכם.
את המיתוס האחרון, לכבוד השמש, שפורסם בכתבה המקורית בדף הפייס שלי, תוכלו לקרוא פה באתר בכתבה נפרדת בשם "האם תזונה זה מדע?"

קריאה מועילה ומנה!

1. צריך לספור קלוריות כדי לרדת במשקל

   לא. ממש לא.

   לא צריך לספור ויותר מזה, האמת שמסתירים מכם היא שאי אפשר לספור קלוריות.

   שיטות ההערכה לכמה קלוריות יש בכל דבר הן, בדיוק כמו שהן נקראות – הערכה, וככאלו הן לא מדויקות, ולא מאפשרות לדעת באמת כמה קלוריות צרכתם גם אם שקלתם ומדדתם את כל רכיבי המנה.

2. כמות הקלוריות במזון מאפשרת לדעת כמה הוא משמין

   לא

   זה לא כמה קלוריות אכלת (שכאמור, אי אפשר באמת לדעת) אלא זה מה המקור של הקלוריות הללו,

   כדי לדעת איך מזון מסוים ישפיע עלינו צריך לדעת הרבה יותר מכמה קלוריות יש בו. למשל מה הרכב המזון, מה הרכב הארוחה, ואפילו חשוב יותר מי אוכל, מתי ואיך…

   בקיצור – אי אפשר לקרוא למזון מסוים "משמין" כמו שאי אפשר לטעון שמזון אחר "לא משמין"

3. ספורט מרזה כי הוא שורף קלוריות

   לא

   ספורט יכול לעזור בירידה במשקל, אבל לאו דווקא בגלל הקלוריות שנשרפות, אלא בעיקר בגלל התהליכים המטבוליים שהוא מעורר בגוף, וגם זה רק בתנאי שהעובדה שאני עושה עכשיו ספורט לא גורמת לי לאכול יותר

4. יש לי שעון! אני יודעת כמה אני קלוריות אני שורפת באימון

   אני מניחה שניפוץ המיתוס הזה יבאס מאד הרבה אנשים

   אבל לא, אתם לא באמת יודעים כמה אתם שורפים באימון.

   השעונים על סוגיהם בנויים על משוואה מתמטית, שמעריכה את כמות הקלוריות שאתם יכולים לשרוף התאמה לגיל שלכם, המין, ואולי לפי הדופק

   כמו ביחס לקלוריות שאמרנו קודם, זו הערכה מאד כוללת, וחבל להכניס אותה לשיקולי בניית התפריט שלכם כאילו היא אמת מדעית.

   היא לא

   כמה תשרפו באמת באימון מאד אינדיווידואלי, ומשתנה עם הזמן, ולא רק בגלל הגיל

   והיי – גם זה קשור למה אתם אוכלים וכמה…

5. צמחונות וטבעונות הן צורות אכילה בריאות יותר

   לא

   כשאני אומרת "צמחוני" או "טבעוני" אני אומרת מה האדם לא אוכל,

   אבל תזונה בריאה מתייחסת למשהו אחר

   למה אני כן אוכלת

   ואם אני נמנעת מבשר זה לא אומר שאני כן אוכלת טוב

   ואם אני נמנעת מגבינות, ומוצרי חלב, זה לא אומר כלום על מה שאני מכניסה לגוף שלי

   כלומר – אני יכולה להיות צמחונית או טבעונית ולאכול גרוע, ממש גרוע

   ואני יכולה להיות "אוכלת כל" ולאכול מאד בריא ….

   אל תפלו לפח הזה

6. לא בריא להיות שמן

   זה מיתוס קצת טריקי

   בעיקרון, אפשר להיות בעודף משקל ולהיות מאד בריא, בתנאי שאני אוכלת בריא וטוב ועושה פעילות גופנית

   אבל, ופה הטריק –

   אם אני אוכלת בריא ובהתאמה לגוף שלי לא אהיה שמנה

   אם אני בעודף משקל – אני אוכלת יותר מדי, וגם אם זה אוכל בריא, זה לא תקין לגוף

   אז אמנם עדיף להיות בעודף משקל ולאכול בריא ולעשות ספורט, אבל עדיין לכמה אני אוכל יש משמעות בריאותית

7. להיות רזה זה בריא

   וגם פה יש טריק

   אפשר להיות רזה וחולה. אפילו מאד

   בין אם אני אוכלת אוכל רע, ופשוט "רזה גנטית" או אם אני עושה המון ספורט ולא אוכלת בהתאמה, או אם אני לא אוכלת מספיק

   כך, כך או כך – בריאות זו לא.

   ביננו, לפעמים זו מחלה קשה יותר מאשר השמנה

   הידעתם שאנורקסיה זו מחלה עם פרוגנוזה (כלומר, סיכויי החלמה) נמוכים מאד?

8. הוא רזה, אז שיאכל מה וכמה שהוא רוצה

   ופה מתחברים שני המיתוסים הקודמים, ומתווסף להם "בונוס".

   היות וחברתית-תרבותית קל לנו יותר לראות ילד רזה אוכל 3 סופגניות מאשר ילד בעודף משקל, פחות הורים ידברו או יתווכחו עם הילדים שלהם על כמה הם אכלו, אם הם רזים.

   וזו טעות.

   טעות גדולה

   UGE MISTAKE

   בריאותית, הנזק הוא אותו נזק לשני הילדים, וחינוך להרגלי אכילה בריאה צריך להתקיים בין אם הילד במשקל תקין או לא.

   ואם אנחנו מוצאים את עצמנו מעירים רק לילד בעודף משקל, אנחנו יוצרים נזק גדול יותר מאשר עוד סופגנייה.

צריכים עזרה? אשמח, זה בדיוק מה שאני עושה, מוזמנים לשלוח הודעה או להתקשר 0544998510

קשה להיות חריג

כמה שננסה לעטוף את זה בנצנצים, זה לא ישנה את המהות הכי בסיסית שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, להיות חלק מקבוצה.

בהתחלה, עם האבחון, היא ראתה את הצליאק כייחודיות מגניבה וכייפית,
שגרמה לה להיות אחרת במשמעות הטובה של המילה, ולזכות בתשומת לב.

אבל ככל שהיא גדלה אני רואה שינוי. נדמה, שהיא חווה יותר ויותר את הייחודיות
הזו כשונות שמפריעה ופוגעת ביכולת שלה להיות כמו כולם, להשתלב, וקצת קשה לה עם תשומת הלב שהיא זוכה לה סביב הצליאק.

זה חלק מההתבגרות וחלק מהעלייה בחשיפה שלה לעולם.

לא נצפה באמת מילד או מאדם בוגר לשמוח מזה שהוא לא יכול לאכל כל דבר בחוץ,
או תמיד צריך לשאול ולברר מה יש במה שמגישים באירוע שהוא הולך אליו. זה לא באמת תקין.

עם העלייה בהיצע יש גם עלייה בחוויית החסך והחסר.

וזה נכון למי שצליאקי, למי שאלרגי וגם למי שצריך לשמור קצת יותר על מה שהוא מכניס לפה…

******

במשך יותר מ-20 שנה אני עובדת עם ילדים בריאים וחולים,
עם מחלות אנדוקרינולוגיות, כמו סכרת, ועם עודף משקל ועם דרישות תזונתיות ייחודיות.
ותמיד, תמיד מתחת לוויתורים שנדרשים יושב כאב אחד – למה אני שונה מכולם?

בשנים האחרונות אני גם לומדת הדרכת הורים.
הבנתי שלא חשוב כמה הילד ירצה להיות בסדר, להשתנות, להתאים את התזונה שלו להלצות הרופא או לדרישות המאמן,
הוא חייב אותנו, ההורים כדי להצליח.

והעבודה שלנו קשה יותר ממה שנדמה, אבל גם פשוטה יותר.
היא לא דורשת מאתנו להעלות על בריקדות ולהילחם,
ולא מחייבת אותנו לריב עם אף אחד בשם הילד שלנו, כדי שלא יפגע ולא ייעלב ולא ירגיש בודד.

אל תנסו להקטין להם את הכאב, הוא טבעי ונורמלי.

אבל גם אל תנסו לפתור להם אותו. הם מספיק חזקים כדי לא להתמוטט ממנו.

וגם אתם.