נוסעים? נוסעים. נסתדר. זו הייתה החלטה לא פשוטה לטוס לחו"ל עם ילדים זו משימה שבסיסה מכילה קונפליקט. בטיול המטרה המוצהרת היא חופש, מנוחה, כיף, אבל לקחת את הילדים לחו"ל זו כבר מורכבות שמאיימת בדיוק על אותה מטרה... האמת שעד אז הייתה לנו חוויה טובה איתם בחו"ל, כך שהיינו אופטימיים וממש רצינו לנסוע. מה שכן
אחד הדברים שיש לי רגשות אשם עליהם מאז שהתגלה הצליאק אצלנו בבית, הוא אוכל. לא מה שאני אוכלת גם לא מה שהילדים אוכלים בעיקר מה שאני *לא* מבשלת. ובעיקר מה שאני לא מבשלת עבורה. יש כל כך הרבה אפשרויות. להכין טורטיות כוסמת ירוקה, לאפות לחם, פיתות, לחמניות, פשטידות, מאפים, עוגות נחמדות... אבל בסוף אני לוקחת
"תודה שהיא לא בכתה כשהיא התלבשה" זו הייתה אחת הברכות הכי מרגשות שקיבלתי לחג מאמא של אחת הנערות שאני מלווה. ואתם בטח חושבים שהיא הייתה ילדה או נערה שמנה, שמאד רזתה ופתאום הפכה ליפה, אבל לא. היא הייתה נערה יפה, ונראתה מעולה כבר כשהגיעה אלי. כל מה שהיא הייתה צריכה, היה אוזן קשבת,
לא תמיד המחירים רשומים על התווית במבט ראשון ולפעמים גם שני, הרווחים בולטים – שליטה באוכל, שחרור מהצורך לאכול ולהתעסק באוכל, יחד עם אכילה משוחררת יותר ופחות מוקפדת בשעות שמותר, תחושת קלילות ונעימות. ונדמה ששום דבר לא יוכל לגרום לנו לוותר על זה. אבל יש מחירים, וצריך לדעת לשכלל אותם כדי לקבל את ההחלטה
אי אפשר לפספס. אם אתם לא צמים, אז מישהו לידכם בטח צם. זה הטרנד החדש, והוא סוחף רבים, ספורטאים, לא ספורטאים, צעירים ומבוגרים. הרעיון העומד בבסיסו נשמע פשוט, וביננו, אפשר לתרגם אותו לשפה עממית בשתי מילים "לסתום ת'פה"... הרעיון הפשוט הזה עומד בבסיסן של רוב הדיאטות, בין אם יש מאחוריהן "אג'נדה" בריאותית-תזונתית ובין אם
קיימת נטייה אנושית לקבל החלטות ב"התחלה". תחילת שנה, יום-הולדת, יום ראשון... אבל בחודשים האחרונים, הקורונה הכניסה לחיינו דינמיות שאין לה התחלה ואין לה סוף, דינמיות שיוצרת קודם כל חוסר וודאות. ובחיים של אי הוודאות, שלא ברור מה יקרה עוד רגע, שלא לדבר על עוד שבוע או חודש, הפסקנו לתכנן קדימה ולקבל החלטות. כי באמת, איך
אצלנו בבית ידוע שמי שמבשל טעים זה אבא תשאלו את הילדים. אמא "מכינה אוכל"... אבל - אם תרדו איתם לרזולוציות יותר קטנות תגלו שלאמא יש את החביתה הכי טעימה בעולם, צ'י-כרוב מעולה סלטים טעימים ממש, עוגות טובות וחטיפי שוקולד-טחינה-פצפוצים מעולים. ועכשיו גם את הגרנולה כי טעימה בעולם אין לי עניין עם לבשל. בכנות. אני
נכנסנו למטבח הגן, הגננות עמדו ליד השיש ובישלו אחת מהן הכינה כדורי שוקולד עם...ביסקוויטים איזה כיף, שמחתי, לכבוד מה? סתם לעשות להם שמח, היא ענתה לי ואז הוסיפה – אריאלי מקבלת תמרים. נכון, הילדה הנהנה בשמחה, הם אוכלים כדורי תמרים עם אגוזים, ואני לא אוהבת, אז יש לי תמרים. נאיביות של ילדה... בגלל שהיא
החלטנו להוריד את הגלוטן לגמרי עוד לפני שהגענו לרופא לשיחה על תוצאות הביופסיה. התאריך היה סוף אוגוסט, הילדה עמדה לעבור לגן חדש, והיה צריך להתחיל ללמד את כולם איך להתייחס אליה, ואותה – איך לקחת אחריות. כבר בשבועות הקודמים, כשהבנו שזה הולך להיות האבחון, התחלנו לדבר איתה על גלוטן. מה זה בדיוק, על החיטה
התמונות מהביופסיה היו יפיפיות – הכל חלק, לא רואים שום פגיעה בתאים ובשבועות הבאים – שקט. אין שום טלפון מבית החולים, לא אומרים כלום. התלבטנו אם להוריד גלוטן או לא. כן, כי הנוגדנים בשמים, וכי, כמו שהרופאה אמרה, הסיכוי שזה לא צליאק הוא אפסי... לא כי אם הביופסיה לא תהיה מספיק ברורה, ויהיה צריך
