כעשור לפני סיום המחזור בפועל (כלומר – גילאי 35-40 בממוצע), המחזוריות הנשית מתחילה להשתנות בהדרגה.

גם פה, כמו במחזור החודשי, יש שוני גדול בין אישה לאישה.
השינוי הוא ברמה האובייקטיבית של קצב השינויים שחלים וההשפעה שלהם, וכן ברמת החוויה הסובייקטיבית שלהם.
ועם זאת, ככל שהפסקת המחזור פתאומית יותר או מוקדמת יותר, ההשפעות יהיו חזקות ודרמטיות יותר.

אפשר למצוא הקבלה בין שלב הכניסה לגיל הפוריות (גיל ההתבגרות) ושלב הסיום שלו (מה שמכונה "גיל המעבר").  

בשניהם מתרחשת סערה הורמונלית פנימית, בעלת השלכות חיצוניות ופנימיות, שמשפיעה על האישה עצמה ועל סביבתה הקרובה.

בשני השלבים נמצא התכנסות פנימה, חוויה של אירועים חיצוניים כדרמטיים באופן שונה מקודם, ובלבול. כן, הרבה בלבול.
מאד מבלבל להרגיש שמשהו בגוף שלך משתנה, יוצא משליטתך,
מבלבל להרגיש שאת לא בטוחה בדיוק מה קורה, ומה אפשר לעשות עם זה.
וזה מבלבל ומפחיד בין אם את בת 12 או בת 42.

ברמה הפיזיולוגית,

רמות האסטרוגן והפרוגסטרון מתחילות לרדת, ורמות ה-FSH מתחילות לעלות.
השינויים הללו מתחילים להתרחש כבר במהלך העשור המקדים את ההפסקה המלאה של הווסת.
יש נשים שידווחו על מחזור לא סדיר, על עלייה בתופעות הקדם ווסתיות,
אחרות ידווחו על סידור המחזור בצורה לא שגרתית, על דימומים מוגברים או קצרים מהעבר
או על תופעות PMS חדשות או מוגברות.
חלק יחוו גלי חום או שינוי ברגישות לחום וקור, הפרעות שינה, ירידה בזיכרון, קשיי הרדמות ועייפות קשה (קצת כמו בהריון).

התופעות מתגברות עד הפסקת מחזור מלאה, ואישה מוגדרת כמי שסיימה את תקופת המעבר אחרי שנה ללא ווסת.
יש נשים שיסבלו מתופעות השינוי ההורמונלי לאורך שנים ארוכות, ואחרות לתקופות קצרות או כלל לא.

העלייה ברמות ה-FSH הופכת את האישה לפגיעה יותר לטלטלות רגשיות
אירועים "נוגעים" יותר ומפעילים יותר, והסיכון לדכדוך או לדיכאון לא מוסברים "אובייקטיבית", עולה.

כתרבות, אנחנו מרבים להתייחס לתופעות הללו כחלק מסימני משבר הגיל (בין אם ה-40 או ה-50),
מחברים אותם להתבגרות ועזיבת הילדים את הבית (מה שקרוי "הקן המתרוקן"),
ואפילו לעייפות החומר (אמירות מסוג "משעמם לי בעיסוק שלי, אני כבר שנים במשרד הזה"),
אבל יש לתהליך החיצוני הזה גם פן פנימי-הורמונלי.
ולפעמים, התמודדות עם השינויים ההורמונליים, יאפשרו לנו להתמודד טוב יותר עם אותם אירועים חיצונים.

כמו גם בימי טרום הווסת, גם פה ההתכנסות פנימה, האינטואיציה, ראיית המרחב הפנימי מתחדדת, ואם נדע לקבל את הסערה הזו, ולא להיבהל ממנה, נוכל לראות גם את המתנות שהתקופה הזו יכולה לתת לנו כנשים.

התקופה זו יכולה להיות הזדמנות.
הזדמנות ליצור את השינוי שמותאם לנו, למי שצמחנו להיות.
הזדמנות לבדוק מה נכון לנו, מה כבר לא, לתקן, לשנות, לדבר ואולי אם צריך גם לחשב מסלול מחדש.

********

ברמה הפיזיולוגית, הירידה בכמות הורמוני המין מזרזת את קצב תהליכי הזדקנות של הגוף.

בכך, הגוף נחשף לסיכון מוגבר לתחלואה לבבית, למשל, כמו גם לאוסטאופורוזיס, דילול שרירים וירידה בקצב ההתאוששות מאימונים.

אם נקשר את השינויים הללו לפעילות גופנית, ניתן לראות שהתופעות יכולות להיות מגוונות.
ישנן נשים שהירידה ההורמונלית לא פוגעת בתפקודן הגופני, ברמת הביצועים, בעוד אחרות חוות קושי להתאמן ולשמור על הקצב והעצימות שהתאמנו בהם קודם.

דילול השרירים מחייב התאמה מחדש של סוג האימון ושל התזונה. בניגוד לאינטואיציה, נמצא במחקרים כי יש להעלות את העומס על השריר, במטרה לשמר אותו, ולא לוותר ולהפחית.

גם התזונה חייבת להיות מותאמת ספציפית לשלב הזה.
כחלק מהניסיון לעכב ולמנוע את פירוק השריר, יש להעלות את כמות החלבון בתפריט ולשים לב למיקום שלו לאורך היום.

במקביל ההתאוששות מאימונים נפגעת, והיא מלווה במקרים רבים בעייפות מוגברת ולעיתים גם בשינה לא מספקת או לא תקינה.

במצבים כאלו החשש הגדול הוא מפציעות.

חייבים להתאים את תכנית האימונים כך שתאפשר לגוף התאוששות מלאה,
בין אם על ידי שילוב מנוחה ארוכה יותר בין אימון לאימון או הפחתת כמות האימונים האינטנסיביים לאורך השבוע,
ובין אם שילוב תזונה שמכילה מספיק פחמימות על מנת לאושש את השריר.

ומה עם המשקל?

גילאי ה-40-50 מפגישים נשים רבות אם פגיעה בחילוף החומרים שלהן, בין אם בעקבות העלייה בגיל, ובין עם בעקבות דיאטות העבר.

הגוף פחות סלחני, וזה ניכר בקצב הירידה וב-"מחיר" של כל חריגה מהתקציב הקלורי.
אם בגילאים צעירים יותר זה היה בסדר לשחרר ליום אחד, או לעשות ארוחה חופשית או אפילו לעשות את התפריט "בערך"
ועדיין היינו רואות ירידה במשקל או שמירה, עכשיו זה פחות עובד.

חשוב שנזכיר כאן גם את השינוי באורך החיים, שקורה אצל רבות עם התבגרות הילדים והגדלת הזמן הפנוי.
במצבים כאלו, יש נשים שפנויות יותר לצאת לאירועים חברתיים הכוללים אוכל, לשבת יותר במסעדות וכד'
כך אנחנו מעלות את כמות הקלוריות הנצרכת ומקשות על הירידה במשקל, גם אם בחוויה שלנו, "לא הגזמנו".

כאמור – הגוף פחות סלחן.

נוסיף לזה את שעות העבודה שמתארכות, וצמצום הסיבות לצאת החוצה באופן רגלי
למשל – פחות שעות גינה עם הילדים או זה שהם כבר הולכים לבד לבית ספר ולא צריך ללוות אותם.
כך נקבל שילוב של חילוף חומרים איטי מהרגיל, פעילות  מופחתת וצריכת קלוריות גבוהה מהנדרש.

שני שינויים נוספים, פחות מדוברים, שקורים עם הגיל הם:

1. העלייה ברמת הרעב מצד אחד,
2. התגברות הצורך במתוק מצד שני.
אילו לא סתם "חשקים", יש להם בסיס הורמונלי ידוע.

הירידה ברמות האסטרוגן משפיעה על הירידה ברמות הלפטין, שהוא ההורמון שקשור לתחושת השובע, ולכן אנחנו חוות רעב גדול יותר.

עוד הורמון שמושפע מהשינוי ההורמונלי הוא הדופמין.
ירידה של הדופמין משפיעה על מצב הרוח שלנו, ולכן יש עליה בצורך במתוקים, בעיקר בשוקולד.
התחושה היא שכך אנו פותרות באופן מהיר את הירידה הזו.
אבל יש לזה מחיר, ולכן, כדי להתמודד עם ירידת הדופמין כדאי להתאים את התפריט,
לשלב בו בצורה מאוזנת מזונות מעלי דופמין.

בנוסף, אפשר וכדאי גם לחקור אילו פעולות אפשר לעשות על מנת לשנות את רמות האנדורפינים.
אנדורפינים זהו שם כולל להורמונים האחראים על וויסות מצב הרוח.
דרך הפעלה אקטיבית של שחרורם לדם, נוכל לשחרר קצת מהחיבור שנוצר בין אוכל למצב רוח.

מילים אחרונות לסיכום – 

להורמונים תפקיד חשוב בוויסות הפיזיולוגי, הרגשי והנפשי שלנו, בכל גיל.
חשוב שנבין את השינויים שעוברים עלינו, ושנקבל את חוסר השליטה שלנו עליהם.
הם יקרו, אני אשתנה, כולנו נשתנה. בין אם נסכים לזה, ובין אם לא. ההורמונים הם רק הסימן לשינוי הזמן.

אילו החיים.

אבל, ברגע שאדע מה ההשפעה שלהם עלי, בכל שלב בחיים, אוכל לבחור את התגובה ואת ההנהלות שלי.
כך, במקום לאבד אנרגיה במלחמה חסרת סיכוי נגדם, נוכל לגדול יחד.

לא מזמן נתקלתי באמירה של דיאטן שאני מעריכה שטען שנשים בגילאי ה-40 פלוס עולות במשקל לא בגלל הגיל והשינוי ההורמונלי שנילווה אליו, אלא בגלל סיבות אחרות של אורך חיים כמו ירידה בתנועה, הגברת האכילה, ושינוים נלווים לגיל, כמו יותר בילויים שכוללים אוכל.

והאמירה הזו גרמה לי לתחושה מאד לא נוחה.

בבסיס האמירה הזו ישנה אמת. יש מחקרים שמראים שהשינוי בחילוף החומרים אצל נשים עם הגיל לא משתנה דרמטית, ויש מחקרים שמראים שהשינוי באורח החיים גדול אולי יותר מאשר מהשינוי בחילוף החומרים, ועדיין הטענה הזו בעייתית. מאד.

יש בה, בעיניי, קצת מ"האשמת הקורבן" שמזכירה לי את עצמי כנערה שסבלה מPMS קשוח, שכלל מגרנות, כאבי בטן, הקאות, מצבי רוח ושינויים בתאבון, וששמעה סביבה לא פעם את האמירה – "זה רק בראש שלך".

אז לא – זה לא רק בראש שלך, ואת לא "אשמה" בכל הסיפור הזה של שינויים הורמונליים שמתבטאים בין השאר במצבי רוח, עייפות, חולשה, שינויים בתאבון, כאבי גב וגם עלייה במשקל.

אמנם, תמיד ישנן גם סיבות אובייקטיביות.

וזה נכון שלא כולן סובלות באותה רמה או באותה צורה, או סובלות בכלל.

ועדיין – יש נשים שסובלות מתופעות הגיל, מתופעות המחזור, משינויים הורמונליים וכולנו, כן כולנו, מושפעות מהם ברמה זו או אחרת.

וזו לא בושה.

בעולם שמעריץ שליטה, המחשבה שיש משהו שאין לי עליו שליטה, כמו המצב ההורמונלי שלי, ושבצורה מסוימת משפיע על הדרך בה אנחנו מתנהלות, פועלות, מקבלות החלטות – באופן יומיומי, ישיר או עקיף, היא מחשבה לא לגיטימית. זו ויתור.

או כמו שאני שומעת הרבה בקליניקה – " אני יודעת שזה נשמע כמו תירוץ"

ההורמונים משפיעים לנו (גם) על הראש, גם על הגוף וגם על הנפש.

דווקא דרך היכרות המנגנון ההורמונלי האישי, ולא דרך הכחשתו, נוכל למצוא את הוודאות והשליטה במרחב חסר הוודאות של הגוף שלנו.

כסדרת הכתבות הקרובה, אכתוב את הסיפור של ההורמונים הנשיים והשינויים ברמתם במהלך השנים. אני חושבת שזה נושא לא מדובר מספיק, לא במרחבים הציבוריים הנשיים וגם לא בחדרי חדרים.

נדמה לי, והלוואי ואני טועה, שרוב הנשים לא מכירות את הגוף שלהן ברמה הזו. אין שיחה כזו בין אמא לבת, ואין שיעור כזה בבית ספר. לפעמים, כתוצאה מטיפולי פוריות, הריון או בעיה בכניסה להריון, הגוף "צועק", ההורמונים משתוללים, ואז אנחנו נאלצות להקשיב וללמוד אותו יותר, ומתחילות לחבר בין מה שקורה לנו רגשPMSית ומנטלית למה שקורה לנו ברמה ההורמונלית .

אבל רק מעטות ייקחו את הידע הזה ככלי שימושי להמשך החיים.

ברוב הזמן, אנחנו מנסות לשלוט על השינויים הללו, להחביא אותן, להתבייש בהם, כדי "לישר קו" ולתפקד.

העולם המערבי עובד בלינאריות – צעד אחרי צעד, דבר מוביל לדבר, עקביות, יציבות, סדר.
הצלחה או כישלון.

הדרישה היא לעמוד בקצב, וכל עצירה או שינוי או חלילה חזרה אחורה נתפסת כלא לגיטימית, כבעיה שיש לפתור.
לעומת הלינאריות הזו, גוף האישה, כמו הטבע עצמו, הוא מחזורי, והמחזוריות הזו נתפס כבעיה, חזרה אחורה, בעצירה, אבל זה לא מדויק.

מעגליות ומחזוריות יכולות ומובילות להתפתחות ולצמיחה, באופן מורכב יותר אולי, אבל גם שלם יותר.
לכן, קיים הכרח להכיר ולהבין אותן כדי לא להיבהל ולהפיק מהן, ומאיתנו, את הטוב ביותר.