לא תמיד המחירים רשומים על התווית

במבט ראשון ולפעמים גם שני, הרווחים בולטים – שליטה באוכל, שחרור מהצורך לאכול ולהתעסק באוכל,
יחד עם אכילה משוחררת יותר ופחות מוקפדת בשעות שמותר, תחושת קלילות ונעימות.

ונדמה ששום דבר לא יוכל לגרום לנו לוותר על זה.

אבל יש מחירים, וצריך לדעת לשכלל אותם כדי לקבל את ההחלטה הסופית – כן או לא ממשיכים הלאה.
אם לא נתייחס אליהם, לא נבין למה ויתרנו, שחררנו, והרסנו הכל. וזה יקרה.

המחיר הראשון שעלה היה הוויתור על ארוחת ערב עם הילדים

מבחינתי, כאימא וכדיאטנית שזו ההתמחות הבסיסית שלה – תזונת ילדים,
אין דבר חשוב יותר מאשר לתת דוגמא אישית ולאכול עם הילדים.
וכשזה פתאום נלקח לי, הרגשתי רע עם עצמי.

התבאסתי לשמוע אותם מבקשים ממני לשבת איתם לאכול ורק לשתות איתם תה,
התבאסתי שאנחנו לא חולקים את חווית הארוחה יחד, התבאסתי שפתאום אני לא הדוגמה אלא רק ה"מטיפה" ל"איך צריך לאכול".
וברור לי, שזה לא יעבוד לאורך זמן.

המחיר הבולט השני היה יצירת ניתוק בין תחושת הרעב לאכילה

בדיאטה כזו, אין חיבור בין מתי אני רעבה ומתי אני אוכלת. אני אוכלת כשאני לא רעבה, יותר ממה שאני באמת צריכה באותו רגע, כדי לא להיות רעבה אחר כך.
זה מנוגד לכל התפיסה שלי ביחס לאכילה קשובה, לחיבור בין גוף לאוכל, ליופי שאני מוצאת בהזנה אמתית של הגוף שלי לפי הצרכים שלו.

המחיר השלישי, שישב שם לפעמים בשקט ולפעמים פחות, הוא הרעב.

גם אחרי שבועיים, זה לא באמת נעלם, רק קצת יורד. עדיין הייתי רעבה, ואני שונאת להיות רעבה…

והמחיר הבולט האחרון, והקשה ביותר, שמאד לא אהבתי ולא ציפיתי לו, היה נסיגה בצורת האכילה שלי

בגלל שעוצרים את האוכל בשעה מסוימת, קל יותר לאכול דברים שמוגדרים כפחות טובים. פתאום כל סוף יום אכילה הוספתי משהו "טעים" כפיצוי לשעות הרעב הבאות.
חוץ מזה, לאט לאט, משהו השתחרר לי. פתאום הרשתי לעצמי כמויות גדולות יותר של אוכל וסוג פחות טוב, ומשהו בשליטה שלי על מה אני אוכלת התחיל להיפגע.

ומאד לא אהבתי את זה. ממש לא.

זה הזכיר לי ימים רחוקים מנערותי שהייתי אוכלת משהו עד תחושת קבס, ומבטיחה לעצמי שלא אוכל יותר .

או בכנות, הפרעת האכילה הישנה שלי הרימה ראש.

****

ופה עצרתי.

ומפה אני מזהירה שוב, כמו שכתבתי קודם.

זו ממש לא דיאטה למי שהתמודדה בעבר עם בעיית/הפרעת אכילה. גם אם ברמה קלה, או לא מאובחנת, או לא ספציפית.

ואם יש לך חוויה של "דה-ז'ה-וו" תעצרי. היעד אולי רצוי, ולפעמים גם נדרש, אבל זו הרכבת הלא נכונה עבורך.

אז לסיכום

בחוויה האישית שלי, דיאטת צום לסירוגין או 16-8 כמו שרבים קוראים לה, היא דיאטה עם פוטנציאל  טוב ועם חסרונות רבים לצידה.

אם נעשה שקלול, אפשר לראות שיש פה הבטחה בריאותית גדולה, אבל זו בעיקר עוד דיאטה. עוד דרך לשלוט על האכילה דרך הצבת מגבלות.
פחות על מה לאכול ויותר על מתי.
כלומר, זו עוד דרך להוריד כמות קלוריות יומית, ועדיין ליצור חווית שפע.
קצת כמו דיאטות מסוג ארוחת האושר, אם מישהו זוכר.

גם פה, כמו לצד כל דיאטה, יש לא מעט מחירים שצריכים להיות משוכללים בהחלטה האם כן, או האם לא להתחיל לצום.

יש אנשים שזה יעבוד להם מעולה,
הם ירדו במשקל, יחוו שליטה, ייהנו מהאפשרויות שהדיאטה הזו נותנת להם וגם מהיתרונות הבריאותיים שלה.

יש אנשים שפחות ייהנו,
ישלמו מחירים כבדים יותר, ועלולים להרגיש תחושת כישלון רק בגלל שזו לא הדיאטה עבורם.

ויש אנשים שאסור להם להתקרב,
בין אם בגלל הפרעת אכילה ישנה או קיימת ובין אם בגלל הקושי לאכול טוב ונכון בתוך השעות בהן מותר לאכול.
כוונתי היא לספורטאים, אנשים מבוגרים, ילדים ובני נוער.
אילו קבוצות שחייבות לעמוד במכסת קלוריות יומית מינימלית, לשמור על גיוון באכילה, על כמות חלבון, פחמימות ושומן במטרה למקסם את התפתחות הגוף ושמירה על בריאותם.

*****

אז מי אתם? האם אתם רוצים לנסות?

מוזמנים להגיע לבדוק איתי את האפשרות הזו.

הטענה הבריאותית החזקה ביותר של דיאטות הצום לסירוגין היא שהיא מפחיתה דלקתיות,
ובעקבות כך מפחיתה סיכון להתפתחות מחלות כמו סכרת וכולסטרול, וגם מטפלת בהן דרך חיזוק מנגנונים בגוף שמכניסים סוכר לתאים, משתמשים בשומן כדלק זמין, מאטים את התקצרות הטלומרים (מה שמעיד על האטה בקצב הזדקנות התא) ומנקים את הפסולת בגוף שמגבירה דלקתיות.

דלקות כרוניות נפוצות מאד בעולם המערבי.

ספורטאים רבים סובלים מדלקות שבאות והולכות. זה כל כך שגרתי, שאנחנו כבר לא ממש מתעכבים על זה – לוקחים אנטי-דלקתי או תוסף שהומלץ לנו, קצת נחים וחוזרים לשגרה. לרוב על כאב, עד ההתפרצות הבאה.

אבל דלקתיות היא במקור תהליך תקין, בו מערכת החיסון מתגייסת כדי להילחם באיום שחדר לגוף. רק כאשר הדלקת הופכת תהליך כרוני, ולא נקודתי, היא מייצרת יותר נזק מאשר תועלת.

דלקת כרונית נוצרת כאשר הגוף לא מצליח להתגבר על גורם הדלקת. אם נשווה את הדלקת לאש – כאשר היא נקודתית האש גדולה ושורפת, וכשהיא כרונית אנחנו בעצם חיים עם גחלים לוחשות, ששבות ונדלקות ובכל פעם פוגעות עוד ברקמות סביבן.

דלקת כרונית קיימת אצל חולים במחלות אוטואימוניות, בשלבים הפעילים שלהן, כמו דלקת פרקים למשל, כתוצאה מפגיעה חוזרת באותה רקמה כמו שקורה כאשר הסחוס נפגע, או כתוצאה מנוכחות קבועה של גורמי דלקת בגוף שמגיעים למשל ממזון, אלכוהול או עישון.

במצבים כאלו אנחנו רוצים להוריד את גורמי הדלקת כדי להוריד את הנזק הפנימי לגוף.

עבורי, הטענות הללו היו הסיבה העיקרית לנסות לצום.

בנוסף, חשוב לי לומר, שהחלטתי שאני לא משתמשת בדיאטה הזו כדי לרדת במשקל.

נשמע אולי מוזר, אז אני אסביר.
בגילי המתקדם (תכף 45) ואחרי שנות דיאטות ארוכות, נמאס לי להילחם בעצמי. אני מחבבת את הגוף שלי עכשיו, (הייתי מתה לכתוב אוהבת…אבל עדיין קשה לי. אפילו לי)  ובכל מקרה, הפסקתי לריב איתו.

איך זה עבד בפועל?

הכנסתי את כל הארוחות הרגילות שלי לתוך 8 שעות של אכילה, וצמתי 16 שעות – בין 15:00 ל-7:00.

וזה היה קשה.

מאחר הצהריים הייתי רעבה מאד, עד כאבי בטן וקושי להירדם.

קמתי רעבה מאד, והיה לי קשה ממש להתאפק עם הקפה האהוב שלי בבוקר

ובשעות שאכלתי הייתי מאד שבעה, שבעה מדי אפילו.

אבל אחרי שבועיים הרעב ירד. יכולתי ללכת לישון בלי כאבי בטן, ולא הפריע לי לא לאכול בערב, להפך – זה נתן לי תחושה קלילה ושינה טובה יותר.
הרגשתי טוב, הרגשתי בשליטה, נהניתי ממה שכן אכלתי ומהשעות שאכלתי, וחשבתי שפיצחתי את העניין, ואני יכולה להמשיך לנצח.

ובכל זאת.

אחרי חודש – הפסקתי.

למה?