"ידע הוא רק ידע, עד שהוא מוטמע בשרירים" פתגם אינדיאני עתיק.

יודעים מה לעשות ושוב ושוב מפסיקים? רוצים, ואז מוותרים? קורה משהו וכל ההישגים נמחקים?
זה בדיוק מה שקורה כאשר שינוי פוגש אותנו כשאנחנו לא מוכנים אליו באמת.
מה הכוונה? מוזמנים לקרוא

***

מפתיעה או לא מפתיעה אתכם החזרה ללחימה?
לא באמת חשוב.
מה שחשוב זה לשים לב ששינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו.
חיינו הפרטיים, הלאומיים ואולי גם הגלובליים. ונכון, זה לא חדש.

ורובנו יודעים את זה, ומדקלמים את המשפט הזה, ועדיין – בפועל, כשהשינוי מגיע הוא מרסק.
ולא סתם.
שינוי מערער. לפעמים גם מבהיל, מלחיץ, מכאיב, בטח אם הוא ממצב "טוב" יחסית, למצב "פחות טוב" אבל תכלס גם להפך.
כל שינוי מערער יציבות שבנינו, וגם אם לא נאהב את אותה יציבות כל כך, היא מוכרת לנו, ולכן גם נעדיף ונברח אליה תמיד. היא ה- go to שלנו.

באוכל זה בדיוק אותו דבר.
לא חשוב כמה אתם רוצים לעשות שינוי באכילה שלכם, באוטומט, כאשר תנאי הבסיס משתנים, תחזרו להרגלים הישנים שלכם.
לא חשוב כמה התפריט מתאים לכם, או כמה הצלחתם, אם לא למדתם להתמודד עם הדינמיקה של החיים גם דרך האוכל, תחזרו אחורה.

עם ילדים ובני נוער רואים את התופעה הזו בענק.
שנייה יש להם מוטיבציית על, ורגע הם מבינים מה המשמעות של "לוותר" וחוזרים אחורה.
או שנראה אותם בבית "פיקס" עם האוכל, אבל כשהם עם חברים, בתנאים משתנים, הכל נהרס להם והם לא מצליחים להתאפס.

אז מה עושים?

שינוי זקוק לתקופה בה הוא יהפוך מוטמע בחיינו, או כמו שאומר פתגם אינדיאני ידוע "ידע הוא רק ידע, עד שהוא מוטמע בשרירים".
במהלך התקופה שבה אני מלווה את עושה השינוי, מבוגר או מתבגר, אני דווקא מקווה לכמה שיותר שינויים, קשיים ומורכבויות.
כי כשהם מתרחשים תוך כדי תהליך, אני שם.
ואז אני גם יכולה לתת יד תומכת וללמד איך מוצאים את הדרכים לקום, להתמודד, להמשיך הלאה.

דווקא אם קל מדי, הסיכוי שתחזרו אחורה למשקל ולהרגלים הקודמים עולה…
כי כאמור…השינוי יגיע.
העניין הוא, שלרוב, אנשים מחכים לתקופה בה יהיו דברים יציבים כדי שיוכלו להתחיל את התהליך.
וגם בזה יש היגיון. שינוי צריך פניות.

אז מה באמת עושים??

מוצאים את הזמן המתאים להתחיל, ומוותרים על הפנטזיות שהוא גם יישאר מתאים לכל אורך התהליך.
ואז, כשיש שינויים, קשיים, או פשוט "חיים" – לא מורידים את הרגל מהגז.
להפך – לא מוותרים על הגעה למפגשים, לא נעלמים מתהליך, לא משתבללים…

ואם אתם מתבוננים מהצד על הילד/ה שלכם שעושים את דרכם בתוך תהליך שכזה, עם עליות וירידות ברמות העשייה, המוטיבציה, החשק – תנשמו עמוק ! זה ממש בסדר.

אל תתפתו לשחרר אותם מהתהליך.
תסמכו עליהם ועל מי שמלווה אותם.
ותשננו לכם ולהם את המנטרה – "נכון, קשה. אבל ככה לומדים!!"

רוצים לקרוא עוד על שינויים, ולהעמיק?
על שינוי כהזדמנות , גם כשהשינוי לא רצוי.
על למה אנחנו לא עושים שינוי גם כאשר אנחנו כבר יודעים מה לעשות?
ועל מציאת איזון כשדברים מתפרקים

בתמונה הראשונה – סימני הנצה אחרי שלכת של חורף – גם זה שינוי.
ובתמונה הראשונה – שוקו הפסיק לנהום על עזרא (הבת) כשהיא נצמדת אליו – גם זה שינוי

שינוי לא רצוי הוא גם הזדמנות.
גם אם השינוי קשה, מערער, וגם אם הוא לוקח לנו את השגרה שאהבנו, הוא גם הזדמנות לבחון את החיים, וליצור שינוי, לטובה.

אתמול, בשיחה עם חברה שהתגעגעה לפעם, כשהימים נראו פחות או יותר אותו דבר,
(כולל מתי ההסתדרות משביתה את הלימודים) עלתה לי השאלה:
האם השגרה לפני הקורונה היא "ה-דבר האמיתי", או שהחיים האמיתיים הם מה שיש עכשיו, חוסר שגרה?

כלומר, האם שגרה היא הדבר החריג, שנולדנו אליו ולכן לא הכרנו אחרת, ולא חוסר השגרה?

הרי, היסטורית, שינויים לא רצויים קורים כל הזמן.
מלחמות, הסכמי שלום, מגפות, מחלות, מוות, רעב, שפע וקדמה, היו תמיד, והתחלפו בניהם.

אולי אנחנו אילו שנולדנו לתקופה הכי משעממת בהיסטוריה, ובטעות חשבנו שככה זה צריך להיות?
האם דווקא השינויים שנכפים עלינו יכולים להיות פתח להזדמנויות חדשות, טובות, מחזקות?

מי יודע?

החיים הם מה שיש לנו עכשיו. רק עכשיו. רק הרגע.
הם גם לא מה שהיה, וגם לא מה שאולי יהיה.
רק הרגע הזה.

כשנרד לפרטים הקטנים, נראה שחלק גדול מהשגרה של "אז" ממשיך גם היום, בין אם רצינו או לא.
למשל, בקורונה, רבים חשבו שזו הזדמנות ליצירת שגרה אחרת.
רק מעטים הצליחו באמת לעשות שינוי, הרוב חזרו לאותה שגרה, לאותם ההרגלים.
למה?
כי הרגלים חזקים יותר מכל.

כדי ליצור שינוי בחיים, בשגרה, צריך לשנות הרגלים.

הרגלים הם אבני הבניה של השגרה, ושינוי שלהם דורש מאמץ.
לא רק רצון, לא רק "לתפוס טרמפ" על אירוע שמאלץ אותנו נקודתית לעשות שינוי.
כאשר שגרה חוזרת, היא חוזרת לטוב ולרע.
יחד עם כל ההרגלים והכבלים שהיו שם קודם, אלא אם נעשה מאמץ ליצור משהו אחר.

אל תבינו לא נכון.
ברור שאני מתגעגעת לחלקים מהשגרה של פעם, של לפני… מי יודע כמה שנים.
לבוקר שסדרו ידוע, בלי הצורך לבדוק מה קרה בלילה, ואיך זה משפיע עלי.
ועם זה, גיליתי גם חלק שחשוב לי לשנות.
החלק שלוקח את החיים הללו כמובן מאליו.

הקורונה, משברי החיים של השנים האחרונות והמלחמה גרמו לי, ואולי גם לכם, לראות שאין משהו מובן מאליו.

אין מובן מאליו

בצניעות, מתוך ידיעה שמה שאעשה יהיה בהגדרתו מוגבל בזמן, אני רוצה לקחת לשגרה החדשה בדיוק את זה,
וליצור הרגלים שיוכלו לאפשר לי בניית חיים שונים ממה שהיו לי קודם.

חיים בהם אני מנסה לשמוח וליהנות ממה שיש, גם כשהוא לא "מושלם".
הגוף שלי, הבריאות שלי, החיים שלי, הבית שלי, המשפחה, העבודה, תה העשבים מהגינה…כלום לא מובן מאליו, והכל יכול בשניות להילקח או להשתנות.

אני רוצה להכניס לשגרה שלי שמחה ממה שקורה ויש, במקום לשקוע במה שלא היה צריך לקרות או נלקח.
חיבוק המתרפק של ילד שנשאר בבית כי כואבת לו הבטן, למרות שזה הורס לי את הלו"ז.
ימים שבהם צמודים לממ"ד, אבל יחד עם הלחץ גם מאפשרים זמן כייפי עם המשפחה.
ספורט אחר, שמחזק לי את הגב ואת הגוף, במקום לכאוב את אובדן הריצה שכרגע קשה לי לעשות.
האכילה שעושה לי טוב היום, בגיל 47, בלי לריב עם השינויים של הגוף שגרמו לשינוי.

שגרת "אין שגרה (וגם לא תהיה)"

זו שגרה מוזרה כזו, לא חד משמעית, לא ידועה מראש, בעצם "שגרת אין שגרה".
שגרה בה יש משהו חדש, משהו ישן, משהו שאול ומשהו כחול (ים! התכוונתי לים!!)
כזו שתאפשר לי לחיות את החיים שלי הכי טוב. עכשיו.
שבה אדאג לעצמי קצת יותר טוב, אחייך יותר, איהנה ממה שיש, ואלמד דברים חדשים, לא מפעם.
שגרה שלא תגמר ביום הולדת, או בפסח, בחו"ל או באזעקה הבאה.

מוזמנים ליצור קשר.
נוכל ללמוד איך גם אתם יכולים להפוך את הדאגה לגוף שלכם לשגרה טובה,
בלי קשר ללוח השנה, למציאות הקשוחה, לשינויים הבלתי תלויים בנו.

אני כאן. מוזמנים לכתוב לי ולצאת איתי לדרך.

נ.ב.

אחת ההזדמנויות שנוצרה לי בתקופה הזו היא לחזור לצלם!
ואיזה אושר זה מספק לי!

תוכלו לקרוא עוד על חזרה לשגרה גם בפוסט הזה חזרה לשגרה ולשמוע על יצירת שגרה בראיון הזה שנעשה איתי  ועל שינוי תזונתי בתקופה של חוסר וודאות

ואם תרצו להעמיק עוד, יש איפה!
בכתבות הבאות תבינו את מהות השינוי ואת הדרך לבצע אותו:  שינוי מתחיל בהתבוננות ו- איך עושים שינוי תזונתי אמיתי מדברות ספציפית על יצירת שינוי באורח החיים התזונתי והספורטיבי.

סדרת הכתבות חלון לעולם הפסיכולוגיה של השינוי, ו- הפסיכולוגיה של השינוי – חלק ב' תעזור לכם לצלול מתחת למובן מאליו כדי להבין את עצמכם  טוב יותר בהקשר של ביצוע שינויים.

תהנו ובהצלחה

אחד המשפטים שאני שומעת שוב ושוב בקליניקה הוא "אני יודע/ת הכל, לא נראה לי שיש לך משהו ללמד אותי. הבעיה היא שבזמן אמת, אני לא עושה את זה"

המילים הללו מסתירות מאחוריהן המון תסכול, וכאב ובעיקר המון אכזבה עצמית.
איך יתכן, שאני, אדם מודע שכמוני, מבינה את הבעיה, יודעת גם מה הפתרון, אבל עדיין לא עושה?
הציפיה שלנו מעצמנו היא שנבין משהו, וניישם.
שנדע מה נכון לעשות, ונעשה.
אבל לרוב המציאות והחיים לא בדיוק משרתים את התאוריה הזו, ממגוון סיבות.
לרוב, לא חשוב להבין אותן לעומק.

יתכן שתתפלאו לדעת, אבל קושי ליישם שינויים קיים בעוד תחומים מלבד מתחום התזונה ושינוי אורח החיים.
וכן, והוא מתסכל גם שם.
מתסכל עד כדי כך שאפילו קיים מודל שינוי, המתאר את התהליך שאנחנו עוברים בין קבלת הידע ועד היכולת ליישם אותו.

מודל "מו-מי"

למודל קורים "מו-מי", ובמקרה נתקלתי בו הבוקר במייל שקיבלתי מאדם בשם רוני ויינברגר,
רוני עוסק בהנגשה של תקשורת מקרבת לארגונים ולאנשים פרטים (ויש לו יופי של אתר https://www.nvc.co.il ).

מתברר שגם בתחום התקשורת לא קל ליישם את הידע 
אז מה המודל אומר?
"מו" עומד עבוד "מודעות"
"מי" עומד עבור "מיומנות"
השלב הראשוני של המודל מתאר אותנו טרום שלב הרצון לשינוי.
אנחנו לא מודעים למשהו ולא מיומנים בו.
(למה לא לאכול עוגה עם הקפה בבוקר?, איפה יש בזה בעיה בכלל?)
בשלב השני, יש לנו כבר את המודעות אך טרם פיתחנו מיומנות.("אני יודעת שעוגייה בבוקר מעלה את הסוכר, וזה לא טוב לי, אבל אני חייבת משהו מתוק בבוקר, אז אין לי ברירה")
בשלב השלישי המיומנות שלנו מתחילה להיבנות, ואנו מצליחים ברגעים בהם המודעות שם גם היא, לעשות משהו שלא הצלחנו בעבר. (אני מצליחה לקחת מדי פעם פרוסה עם חמאת בוטנים במקום העוגייה ואפילו עם גבינה וזה מרגיע אותי במקום המתוק, אבל עדיין ממש מתחשק לי עוגייה בבוקר ואני לא תמיד מצליחה להתאפק")
בשלב הרביעי והמפותח ביותר, אנחנו מיומנים מאוד, ועושים את אותו הדבר בהצלחה גם ללא מודעות.
("בבוקר אני לוקחת פרוסה עם גבינה לצד הקפה באופן קבוע")

המרחק בין המודעות למיומנות יכול להיות גדול.
הוא צריך לעבור דרך כל המחסומים שמונעים מאיתנו לפתח את המיומנות, ואילו לא מחסומים של טכניקה, אלא של הרגלים חזקים מאד שלא קל לשנות, ולכן זה דורש מאיתנו זמן.
אז לכבוד השנה החדשה, שהלוואי ותבוא עלינו לטובה, 
בואו נהיה סבלנים יותר ויותר ואופטימיים יותר לגבי עצמנו.
נראה את השינויים הקטנים – את ההתקדמות, השיפור, הדרך שאנחנו עוברים כדי להיות מיומנים יותר ולהצליח לבסס את המודעות גם בעשייה.

בשורות טובות וחג שמח
אורית

כשאני כותבת פה על התמדה אני כותבת מדם ליבי

(סליחה על הדרמטיזציה)..

אני לא מצליחה להתמיד בהוצאת הניוזלטרים שלי,
לא מצליחה לכתוב קבוע כמו שהייתי רוצה, ואולי גם צריכה, בשביל העסק שלי
לא מתאפרת כל בוקר כמו שתכננתי
ועוד מיליון דברים שהייתי שמחה ממש שיהיו חלק מהיום שלי
אבל איך-שהוא, אני שוכחת מהם, או ממסמסת אותם

לעומת זאת, ספורט ואוכל הם משהו שאין לי צורך להתאמץ כדי להתמיד בו

יהיו עליות ומורדות, אבל סה"כ אין בי את החשש שלא אצליח לחזור לשגרה שלי.
הם אני
וזה אולי ההבדל בין מי שמתחיל שינוי למי שחי אותו.

אבל איך מגיעים לשם?

שאלה מעולה

ולאור הקושי שלי בהתמדה, אני יכולה לתת את הטיפים שעוזרים לי, לפחות חלק מהזמן.

1. לשריין זמן קבוע לתכנון –
בין אם זה מתי אני כותבת ובין אם זה מתי ומי עושה קניות השבוע, מה קונים, מה מבשלים ומתי יש לי זמן לאימון
אל תבנו על זה שמה שעבד שבוע שעבר יעבוד גם השבוע.
אולי כן, אבל כנראה שלא

2. למצוא את הדבר שאתם נהנים ממנו לפחות יחסית לתחלופה –
לי יותר נעים לכתוב מאשר לעשות סרטונים או רילס. אם הייתי מחליטה לעשות אותם, זה כנראה היה משתפר והופך קל יותר,
אבל אני לא מצליחה אפילו להתגבר על ההתנגדות הפנימית הראשונית.

האם אני גאה בזה?
לא, אבל המלחמה מתישה, ובראיה אנרגטית עדיף שלפחות אכתוב, מאשר שאתבאס על עצמי שאני לא מצליחה לעשות סרטונים.
גם בספורט ובאוכל זה ככה.
אולי לא תרוצו מרתון, אבל ללכת ליד הבית אפשר?
אולי לא תעשו אימוני כוח בחדר כושר, אבל מה עם אימון פונקציונלי בסטודיו?
בקיצור, מה המסלול עם הכי פחות התנגדות שאתם כן יכולים לעשות למען המטרה שלכם?

3. לא תמיד עושים מה שמתחשק –
זה מבאס, אבל זה החיים.
הייתי שמחה רק לפגוש אנשים בקליניקה או בזום, ולעשות את מה שאני אוהבת ויודעת הכי טוב.
אבל, להיות עצמאית דורש עוד הרבה דברים שלא תמיד מתחשק לי לעשות. וצריך…

באותו קו מחשבה – לא תמיד אוכלים מה שמתחשק,
לא תמיד נשארים במיטה כי לא מתחשק לקום ולא תמיד נהנים מאד מאימונים.
לפעמים זה מבאס
עדיין, עושים.

גם מי שעושה ספורט קבוע או אוכל בריא באופן יומי מתבאס מלקום או מלוותר על העוגה.
זה ככה, ואין מה להוסיף באסה (מעצמנו) על הבאסה (מהסיטואציה).
פשוט עושים

4. נסו למצוא חברים או אנשים נעימים לחלוק איתם את האירוע
בין אם זה מאמן שכיף לכם להתאמן אצלו כי המוזיקה טובה,
בין אם זה חנות ירקות שנעים להיכנס אליה וגורמת לכם להרגיש משקיענים,
ובין אם זה חבר לריצה או דיאטנית שאתם מרגישים נוח לפגוש, גם כשלא הלך לכם פיקס עם התפריט.

אנשים זה כוח, אנשים טובים זה כוח מקדם. אל תוותרו על זה
אני מצאתי לי עכשיו מישהי מקסימה, שמזמן חשבתי "להציע לה חברות" והצעתי לה לעבוד יחד
פעם בשבוע או שבועיים כדי להקל על הבדידות של העצמאי,
והיא הסכימה 😊 ומכאן מי יודע לאן זה ילך.

5. לא לוותר על עוד ניסיון –
חשוב לכם? נסו שוב, קומו שוב, יאללה, גם אם כתבתי רק חצי ממה שחשבתי, זה עדיף מכלום.
גם אם חצי שנה שמרתם ולא שנה שלמה, עדיין אתם היום במצב טוב יותר מאשר אם לא הייתם שומרים בכלל.
אם זה חשוב, אל תוותרו. תלמדו ממה שלא עבד, קחו ממה שכן עבד, ותמשיכו קדימה.

יש לכם עוד טיפ שעוזר לכם להתמיד?

אשמח לשמוע

אחד המחירים היקרים הוא "הכל או לא כלום"

אם אני לא עושה מעולה, אני מוותרת על העשייה בכלל

מחיר יקר נוסף הוא חיים בתחושת תחרות תמידית

********