בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי.

חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת.

היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט

כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה.

"לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו"

והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי שבוע.

והילדה יורדת, ועולה, ויורדת, ועולה

ומשהו נראה לי לא תקין.

תנו לה לבוא לבד, אני מבקשת.

ואז זה קורה.

בפגישה השנייה של שתינו לבד הדמעות משתחררות.

כולם מעירים לה, כל הזמן. מתמיד.

גם סבתא. בעצם, בעיקר סבתא,

וגם אמא.

והיא באמת מנסה, אבל זה לא פשוט לה. והאמת נמאס לה.

היא מזהה את המבט בלי המילים,

את האיסורים שהם רק עליה ולא על הרזים ממנה בבית

את האכזבה של כולם מהמשקל שלה. ממנה.

והאמת שבסדר לה. ככה. בדיוק ככה.

היא חכמה, ומצליחה, ויש לה מלא חברים ועיסוקים

ורק בבית…בבית היא מתחבאת רוב הזמן בחדר שלה.

אוכלת לבד, נמנעת מקשר עין בארוחות המשפחתיות.

לא צריך, אני אומרת לה. את לא חייבת לרזות.

את עושה ספורט, אוכלת בריא, גם אם לא תהיי רזה, בריאותית זה בסדר

פעם, אם את תרצי, אני בטוחה שתצליחי

כרגע, אם הם רוצים בשבילך, ואת לא רוצה בשבילם,

זה אבוד.

שלוש שנים חולפות, והיא חוזרת.

במדים, עם הדרגות.
באותו משקל, אבל עם חיוך.

היא כבר קצינה, גרה מחוץ לבית

אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא מצליחה לדבר עליהם בלי דמעות.

עכשיו היא רוצה.

ועכשיו, היא גם תצליח.

הכוונות הטובות שלנו יכולות לגרום לנזק.

נזק שלא יהיה קל לתקן.

נזק גדול יותר מכל תועלת שאולי נצליח לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעזור, ברגע שהם מבקשים עזרה.

יש לכם ילד/ה שמתעסק יותר מדי עם אוכל, מראה, ספורט ומתחיל להראות לכם שזה אולי הזמן להתערב, או שילד/ה שמבקשים עזרה?
זה הזמן.

הציעו להם להגיע לתהליך קצר וממוקד שבו יקבלו את כל הידע הנדרש והכלים כדי לעשות את זה טוב

לכל הפרטים צרו קשר